הבחנתי בזה כשעלעלתי במגזין דה-מרקר וחיש מהר קלטתי שעורכי המגזין ובראשם גיא רולניק ידידי, שמידי פעם נתפש למשכורת של רעייתי במשרד הביטחון כאל איום נוראי על קיומה של המדינה, רוצה להוציא לנו הקוראים את העיניים. אלפי המנויים של העיתון המכובד וגם אני הוצאנו את מיטב כספי כדי לרכוש מההוצאה לאור המכובדת את רשימת עשירי המדינה ואת פירוט נכסיהם. ולא לא מדובר בעשירים כאלה שיוצא גם לי לפגוש מידי פעם , כאלה שיש להם מיליון דולר או שניים ואפילו עשר בבנק או בנכסים, אלא כאלה שיש בחשבון הבנק שלהם (או ברשימת הנכסים שלהם) מיליארד עד מיליארד וחצי דולר! קראתם נכון? דני דנקרים כאלה, כאלה שבבעלותם מספיק כסף כדי שגם הנכדים של הנכדים שלהם לא יצליחו לבזבז. אז נכון, היו ברשימה הזו גם כמה "מסכנים", יעני עשירים שמחזיקים בחשבון הבנק שלהם רק כמה מאות מיליונים של שקלים או עשרות דירות ומאות דונמים של קרקעות (מופשרים או מופשרים בעתיד) אבל לאחר שהתגברתי על המועקה שאחזה בי בשל תחושת האפסות הנוראית והקנאה, התעשתתי כי כבר מזמן תפשתי שבעצם לא כל מי שנראה עשיר ולא כל מי שיש לו בחשבון הבנק שלו מאות מיליונים בפלוס או במינוס הוא באמת עשיר והוא באמת גם מאושר.
אז מי הוא העשיר והמאושר? יש הרבה קריטריונים להגדרת העושר ובטח לא אני אוכל לפרטם אבל דבר אחד ברור לי, עשיר אמיתי הוא זה שיכול למשל לשכנע את בן או בת זוגו, לצאת למחנה אימונים בקיבוץ כפר גלעדי, ולטפס עם אופניו בתוך 4 ימים שלוש פעמים לפסגת החרמון, למנרה , להרי הגעש של רמת הגולן ושוב לחרמון . התרשמתם מהקשיים? אני פחות. הייתי שם פעם וזו באמת הרגשה נפלאה, אבל מבחינתי העושר מהסוג הזה אינו נמדד רק בהישגים הספורטיבים, אלא בעיקר בסטייט אוף מיינד ובהבנה מה באמת חשוב בעולמו של כל אחד מאיתנו ועם מה אנחנו הולכים לישון בסופו של יום עם חיוך.
ולמה אני אומר את זה. באחד מסופי השבוע הנעימים של סוף מאי יצאתי עם רעייתי למלון כפר גלעדי כדי לסקר את פעילות המלון בתחום האפניים. באתו סוף שבוע התארחו במלון שתי קבוצות של רוכבים: קבוצה אחת בהנהגתו של הראל נחמני מנתה 18 רוכבים שהולכים לכבוש את הטראנס אלפ (ובהם, 4 רוכבות ) והקבוצה השניה שהיתה בסדר גודל דומה והונהגה על ידי גל צחור, עידית שוב והראל נחמני התאמנה לקראת מרוץ האפיק הישראלי הראשון. כולם רוכבים מעולים, לוחמים בסיירת מטכ"ל של ענף האופניים הישראלי. אבל שלא תבינו אותי לא נכון. רובם לא עמדו אף פעם על הפודיום, חלקם הגדול בגילאים שבין 40 ל-60 , חלקם מנהלים בכירים ובעלי עסקים וחלקם שכירים מהשורה. כולם רוכבים על אופניים, חלקם על כביש וחלקם בשטח. הם משקיעים את מיטב כספם ומרצם להשגת המטרות שהציבו לעצמם ובעיני כולם, ממש כולם עשירים ויש לקוות שגם מאושרים
