הבלוג של אייבי גילת
בלילה לא בדיוק הרגשתי טוב הרגשתי גודש בסינוסים והשינה לא בדיוק הייתה שינה. קמתי בבוקר עם תחושות לא טובות כאשר המצח מקדימה כואב והנשימה לא בדיוק סדירה. קבענו עם כמה חברים ובמיוחד עם קובי (קוברה) קורן ידידי משכבר הימים בביתו של חברי דידי אדר ואשתו טלי הברפלד אדר. התכנון היה לצאת בשעה 8 בבוקר אבל כמי שרגיל שנים לקום מוקדם בשבת הרגשתי די חסר מנוחה. יצאתי בשעה 7 ורבע לסובב את הרגליים ולעשות חימום. בינתיים הראש כואב מ'זה כואב מתפוצץ.
ברבע לשמונה אני מגיע לביתו של דידי ומקבל מיד כוס תה חם עם הרבה סוכר בדיוק כפי שאני אוהב. קובי ושי תקוע מגיעים בשמונה בדיוק ואנחנו מתארגנים לתזוזה. כבר בהתחלה הרוח הצפון מזרחית שרק הולכת ומתגברת עושה לנו את החיים קשים קשים. אני מוביל כדי להכתיב קצב. תענוג לראות את חברי קובי קורן מסובב את הרגליים. רואים שמה שיש לו ברגליים זה מומחיות שנקנית בהרבה עמל ויזע על האוכף. שנים של אימון ותרגול אני חושב לעצמי. מאסטר. את העליה לזכרון אנחנו עושים בקצב של חימום ואחר כך הפלוטון הקטן שלנו יורד למטה לכיוון צומת פורודיס. אחרי הפסקונת קטנה אנחנו ממשיכים בדרכינו צפונה כאשר משבי הרוח שמגיעים מהצדדים עושים לנו את המוות. עד הפניה לעליה של בית אורן אנחנו רוכבים על קצב של 32 קמ"ש פשוט אי אפשר לרכב יותר מהר. מיד אחרי הפניה אנחנו מתחילים לטפס. הטיפוס מול הרוח עד למעלה לעוספיא על פסגת הרכס נראה כאילו לא נגמר.
העליה של בית אורן כמה שהיא נראית תמימה היא אתגרית לכול רוכב אופניים בכל רמה. משם ממשיכים דרך הכפרים ולהפתעתי הרבה דווקא על הרכס הרוח כאילו נמצאת על מצב של פאוז. הירידה מעוספיא עם הסיבוב על הסרפנטינה נראה לא פשוט כלל בגלל הרוח הצדדית. בכלל הירידה מדלית אל כרמל כאשר הרוח מכה ללא רחם מהצד נעשית במהירות ובזהירות. בצומת אליקים מנוחה לתדלוק התרוקנות וצילומים. מריו סרמונטה נמצא על תפקיד הצלם כאשר CCC נמצאים במחנה אימונים בדרום. את הירידה מצומת אליקים אנחנו יורדים במהירות מטורפת של 60 קמ"ש כאשר הרוח היא גבית. ואז אני מציץ בזווית העין ורואה את שי תקוע עוצר בצד. פנצ'ר אני שומע את עצמי צועק אבל דידי וקובי נמצאים כבר בזון ואי אפשר לעצור את הרכבת המטורפת שדוהרת קדימה.
אני חוזר חזרה ותוך 10 דקות מחליפים את הגלגל הסורר שנכנס בו מסמר. ממשיכים לדהור הלאה שי ואני כאשר האיש תוקע (כשמו) מהירויות של 60 קמ"ש במישור ואני מתקשה לשמור איתו על הקצב. מטפסים את העליה לזכרון ודידי וקובי נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הם כבר יושבים על כוס קפה בארומה במול זכרון. אנחנו מצמצמים ומגיעים איזה רבע שעה אחריהם כאשר אני חושב לעצמי איזה כייף לשבת עם חברים. החיים דבש. מעלים זכרונות והשיחה היא כמובן על אופניים. אחרי הפסקה ארוכה אנחנו חוזרים שוב לדווש וסוגרים 4:25 שעות עם 104 ק"מ ומעל 1150 מטר גובה מצטבר. רכיבת כייף עם חברים כבר אמרתי אז זהו שכן. אינני מבין מדוע צריך בחורף הישראלי לקום בשש בבוקר ורק כדי להספיק לעשות עוד דברים. שבת שלום לכולם .......ועד כאן להיום
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
