יומן אימונים של נבו כהן - "אני רעב"
"רוכב תחרותי" – "אכלן כפייתי".
שני המושגים האלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. או שאתה אוהב לאכול (והרבה) (מאוד) או שאתה הופך עצמך למכונת חיטובים שרירנית ודקיקה.
במסגרת פרוייקט יומן אימונים (נא לעיין בהוראות היצרן) אני הופך אט אט מהאכל לרוכבן. הבעיה הנה נושא האוכל- אין. ובמקום זה מגיע נושא הרעב- יש.
ואני לא מדבר אתכם על אותה תחושת רעב שתוקפת לעיתים מזומנות עקב פסיחה על איזו ארוחת צהריים מזדמנת, אני גם לא מתכוון לאותו רעב מציק של סיומו של צום יום כיפור, הרעב שאני חש הוא במישור הקיומי, רעב תודעתי.
המשקל האלקטרוני בבית הזוגית וביתי מורה על משקל 84.2 ק"ג בצל. 12 ק"ג התאיידו להם מגופי כאילו היו איזה סלב’ שהגיע בטעות למסיבת כיתה ח’ של בי"ס שקמה בחדרה, היו ואינם עוד. 12 ק"ג שמהווים בדיוק את נקודת האמצע בין מה שהייתי (מי שראה לא יכול להתאושש) לבין מה שאהיה (נא לעדכן את בנות ישראל החסודות).
הבעיה היחידה היא האוכל, אז זהו שאין אוכל!
בימים היפים שלי הייתי פותח את הבוקר בקערת קורנפלקס עם שתי כפיות סוכר בדקות הראשונות של ההתעוררות, אחרי 40 דקות בגלל ניקורי הרעב העזים הייתי מסתפק בשני קרואסונים חמים וכוס שוקו במאפיה שמתחת למשרד, ב-11:00 הייתי בשלב הבגט עם השניצל וב- 13:00 כבר לא היה זכר לקערת הנודלס עם נתחי הבקר. ב-13:15 לא היה זכר גם לקערה השנייה (הפעם עם כבד אווז), קינוח, שתייה, שאריות של חברים. זה ביום חול או בימים זוגיים, בימים האחרים המדובר הוא בצלחת חומוס/טחינה/צ’יפס, שיפודים ומלבי.
כמובן שעל מנת להרגיע את הרעב שמגיע אחרי הקינוח ניתן היה לגמוע חצי ליטר שוקו יוטבתה ושני קרמבו, עד 18:00 לא הייתם שומעים ממני ציוץ (הפה מלא בופלים של המשרד).
אחרי העבודה עוברים שוב דרך המאפיה, צריך להגיד להתראות ולבדוק מה העניינים עם קרואסון הריבת חלב ואיזה אייס קופי מזדמן. למזלי אני מחזיק באוטו חפיסה של בורקסים עם גבינה כדי שיהיה מה לעשות בפקקים.
אם אני מגיע לפני הזוגית הביתה אז אני לא מחכה לה עם ארוחת הערב (הבן אדם חייב לאכול משהו לא?). שתי חביתות, סלט חסה בשביל המצפון, קציצות שנשארו משבת, מגש גבינות, 5,678 זיתים, פרוסה עם דבש, פרוסה עם חומוס, פרוסה עם מטבוחה ואחת עם סלט חצילים, כדי להישאר בפורמה הייתי שותה דיאט קולה....
איך שהזוגית מגיעה (20:30) אני במיידי הופך לאמפתי ודואג שהיא לא תצטרך להכין כלום, במקום זה אני מזמין אותה לאכול בחוץ, מול הבית יש סביח. אחרי השווארמה (שאחרי הסביח) אני מציע שנלך לאיזו מסעדה גורמתית. הזוגית ממלמלת שהיא לא אכלה כל היום כלום חוץ מאיזה תפוח מזדמן ושאולי אתן לה ביס מהפיצה פטריות, הייתי נותן, בחיי שהייתי נותן, אני פשוט לא רוצה לקלקל לה את התיאבון.
המסעדה דווקא נחמדה, קרפצ’יו חביב וגם גלילות הסלמון, אני לא מת על הקבב בטחינה אבל הסביצ’ה עוזר לתדמית החיובית, הזוגית מזמינה סלט.
למנה עיקרית אני לוקח אנטריקוט כדי שלפסטה לא יהיה משעמם בבטן. הזוגית ביקשה כוס מים.
קרם ברולה ופנקוטה ואנחנו כבר בחזרה הביתה. בדרך הזוגית מגלה לי שהיא אכלה את הסוכריות שנותנים עם החשבון- שמנה!
מסתבר שבמקרר אין כלום, אז הפשרתי מלווח.
24:00 מילקשייק ועוגיות.
אלו כאמור היו הימים העליזים של פעם, היום אני רזה ב-12 ק"ג.
הודות להעדר הקלוריות שלעיל היום אין יותר כרס שמפריעה בדיווש, הנשימות שלי נשמעות כמו של אצן בינוני ולא כמו של חולה אסטמה סופני, הטריינר כבר לא מפחד שאני אעלה עליו ואגרום לקריסתו והכי חשוב בעתיד הקרוב מאוד אני אוכל להתאבזר בחולצת רוכב אופניים אמיתית מבלי לחשוב שאני נראה כמו עוג מלך הבשן. עוד מספר שבועות אני אראה כמו נבו, מלך השטח.