ומה תאמר לבעלים של המכונית ורוכב הקטנוע, שמצפצפים על כולנו?
[מתוך פרסום של רון חולדאי] אנחנו רואים יותר ויותר כלי רכב דו גלגליים ממונעים שמשרד התחבורה מתעלם מקיומם ולא מקצה חקיקה ותקנות בגינם. המשטרה אינה אוכפת רכיבה של כלים דו-גלגליים על מדרכות, גם לא קטנועים שרוכבים במהירות בין הולכי רגל ומסכנים חיי אדם, ואינה אוכפת כאשר הולכי רגל הולכים על שבילי אופניים.
פקחי העירייה מנועים מלפקח ולאכוף חוקי התנועה מפני שממשלת ישראל אינה מעוניינת להעביר סמכויות לשילטון המקומי ולפקח על הנעשה על המדרכות והכבישים.
זה הפרדוקס הגדול שעליו אני מתלונן כבר חמש עשרה שנה מול ממשלת ישראל וכנסת ישראל - תנו לראשי הערים, את היכולת לנהל את הערים שאנחנו אחראים עליהן.
הבחנתי בזה כשעלעלתי במגזין דה-מרקר וחיש מהר קלטתי שעורכי המגזין ובראשם גיא רולניק ידידי, שמידי פעם נתפש למשכורת של רעייתי במשרד הביטחון כאל איום נוראי על קיומה של המדינה, רוצה להוציא לנו הקוראים את העיניים. אלפי המנויים של העיתון המכובד וגם אני הוצאנו את מיטב כספי כדי לרכוש מההוצאה לאור המכובדת את רשימת עשירי המדינה ואת פירוט נכסיהם. ולא לא מדובר בעשירים כאלה שיוצא גם לי לפגוש מידי פעם , כאלה שיש להם מיליון דולר או שניים ואפילו עשר בבנק או בנכסים, אלא כאלה שיש בחשבון הבנק שלהם (או ברשימת הנכסים שלהם) מיליארד עד מיליארד וחצי דולר! קראתם נכון? דני דנקרים כאלה, כאלה שבבעלותם מספיק כסף כדי שגם הנכדים של הנכדים שלהם לא יצליחו לבזבז. אז נכון, היו ברשימה הזו גם כמה "מסכנים", יעני עשירים שמחזיקים בחשבון הבנק שלהם רק כמה מאות מיליונים של שקלים או עשרות דירות ומאות דונמים של קרקעות (מופשרים או מופשרים בעתיד) אבל לאחר שהתגברתי על המועקה שאחזה בי בשל תחושת האפסות הנוראית והקנאה, התעשתתי כי כבר מזמן תפשתי שבעצם לא כל מי שנראה עשיר ולא כל מי שיש לו בחשבון הבנק שלו מאות מיליונים בפלוס או במינוס הוא באמת עשיר והוא באמת גם מאושר.
אז מי הוא העשיר והמאושר? יש הרבה קריטריונים להגדרת העושר ובטח לא אני אוכל לפרטם אבל דבר אחד ברור לי, עשיר אמיתי הוא זה שיכול למשל לשכנע את בן או בת זוגו, לצאת למחנה אימונים בקיבוץ כפר גלעדי, ולטפס עם אופניו בתוך 4 ימים שלוש פעמים לפסגת החרמון, למנרה , להרי הגעש של רמת הגולן ושוב לחרמון . התרשמתם מהקשיים? אני פחות. הייתי שם פעם וזו באמת הרגשה נפלאה, אבל מבחינתי העושר מהסוג הזה אינו נמדד רק בהישגים הספורטיבים, אלא בעיקר בסטייט אוף מיינד ובהבנה מה באמת חשוב בעולמו של כל אחד מאיתנו ועם מה אנחנו הולכים לישון בסופו של יום עם חיוך.
ולמה אני אומר את זה. באחד מסופי השבוע הנעימים של סוף מאי יצאתי עם רעייתי למלון כפר גלעדי כדי לסקר את פעילות המלון בתחום האפניים. באתו סוף שבוע התארחו במלון שתי קבוצות של רוכבים: קבוצה אחת בהנהגתו של הראל נחמני מנתה 18 רוכבים שהולכים לכבוש את הטראנס אלפ (ובהם, 4 רוכבות ) והקבוצה השניה שהיתה בסדר גודל דומה והונהגה על ידי גל צחור, עידית שוב והראל נחמני התאמנה לקראת מרוץ האפיק הישראלי הראשון. כולם רוכבים מעולים, לוחמים בסיירת מטכ"ל של ענף האופניים הישראלי. אבל שלא תבינו אותי לא נכון. רובם לא עמדו אף פעם על הפודיום, חלקם הגדול בגילאים שבין 40 ל-60 , חלקם מנהלים בכירים ובעלי עסקים וחלקם שכירים מהשורה. כולם רוכבים על אופניים, חלקם על כביש וחלקם בשטח. הם משקיעים את מיטב כספם ומרצם להשגת המטרות שהציבו לעצמם ובעיני כולם, ממש כולם עשירים ויש לקוות שגם מאושרים
מה משותף למאיר כהן, יעל גרמן, עופר שלח, תמר זנדברג, אורי אורבך, דוד רותם, משה גפני, איתן כבל, שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, סתיו שפיר, יצחק (בוז'י) הרצוג, ניסן סלומינסקי,אברהם מיכאלי, אמנון כהן, דוד אזולאי, איציק שמולי, איילת שקד, אורלי לוי אבקסיס, חנא סוייד, עמרם מצנע, משה פייגלין, אבישי ברוורמן, עדי קול, קארין אלהרר, שמעון אוחיון, בועז טופורובסקי, עליזה לביא, יואל רזבוזוב, יפעת קריב, רונן הופמן, רות קלדרון, דב ליפמן, מיכל רוזין, זהבה גלאון, אחמד טיבי, באסל גטאס, ג'אמל זחאלקה, עיסאווי פריג', מסעוד גנאים, מיכל בירן ויריב לוין?
האם כולם ח"כים חדשים? רק חלקם. האם הם משתייכים לאותה המפלגה? ממש לא. לא אמתח אתכם, כולם חברי כנסת שהצהירו שהם תומכים בהצעת חוק לעידוד תחבורת אופניים, (התשע"ג 2013) שהייתה אמורה להיות מוגשת היום לאישור הממשלה "כדי לעודד ולהגביר את השימוש באופניים ככלי תחבורה למען בריאות הציבור וההגנה על הסביבה ועל ידי יצירת תשתיות לרכיבה בטוחה ונוחה על אופניים, שילובן במערכות התחבורה הקיימות ויצירת תמריצים כלכליים לעידוד השימוש באופניים".
מדובר בהרבה מילים והגדרות, במה דברים אמורים:
• על פי הצעת החוק שבשלב זה לא תוגש, נוסע באוטובוס ציבורי בקו שירות בין-עירוני יהיה זכאי להוביל עמו אופניים, ולא יידרש לתוספת תשלום על דמי הנסיעה. בכל אוטובוס ציבורי, המיועד להסעת 40 אנשים או יותר, בקו שירות בין-עירוני, יהיה תא מטען, או התקן, המאפשר הובלת אופניים.
• כנ"ל בכל כלי רכב להסעת המונים המיועד להסעת 100 אנשים ויותר תהיה אפשרות להעלאת אופניים בשיעור של לפחות מקום אחד לכל 100 מקומות ישיבה.
• בכל בנין או שימוש קרקע יוקצה שטח ותותקן חניית אופניים.
• בכל מרכז תחבורה יוקצה שטח מספק לחניית אופניים, על מנת לענות על מלוא הביקוש הנוכחי והעתידי לחניית אופניים.
• בכל בניין המשמש למשרדים, למסחר, לתעשייה ולחינוך ששטחו 2000 מ"ר או יותר, יותקנו מלתחות ומקלחות לשימושם של רוכבי האופניים השוהים בבניין.
• שר התחבורה יעביר לאישור האוצר, בתוך שנה מיום תחילת חוק זה, הוראות בדבר תמריצים כלכליים לעידוד הרכיבה על אופניים, ובכלל זה תמריצים למעסיקים שיעודדו רכיבה על אופניים למקום העבודה וממנו ותמריצים לעובדים הרוכבים על אופניים למקום העבודה וממנו.
• בפקודת העיריות יוכנסו תיקונים שיחייבו את הרשויות לתכנן, לפתח, ולסלול מסלולי אופניים ברחובות, בגנים הציבוריים ובשטחים אחרים שבתחומה ויוסדר נושא יעוד קרקעות לתנועת אופניים, בתחומי דרך, או בכל שטח אחר. הרשויות תפעלנה לתכנון תוואים לתנועת אופניים במטרה ליצור רשת רציפה ככל האפשר לתנועת אופניים שתאפשר תנועה נוחה ובטוחה באופניים.
הצעת החוק האוטופית הזאת יכולה הייתה להפוך למציאות. עכשיו נותרנו עם העמותה אבל בלי חקיקה. הגיע הזמן שנלחץ על אותם ח"כים ועל שרים להצביע עליה שכן אנחנו
רוצים לראות את הצעת החוק הזו מתממשת ועוד בימנו..אמן.
CUPCAFE / יותר מקפה
מי שחולף במכוניתו או על אופניו (עדיף) בכביש 4 ליד צומת בני ציון יכול להבחין בקצה תחנת הדלק של "דור "במזנון הצנוע למראה של "קפקפה" במיקום ובמראה שאינו מפתה במיוחד. שהרי, מה כבר ניתן לצפות ממזנון של תחנת דלק?
מאות רוכבי אופניים (רובם כבישונים ותריאתלטים, אבל לא רק) חולפים על פני המקום מידי שישי שבת בבואם להתאמן בכביש המחבר בין הצומת הסמוכה למתחם אליטל (ופאנגו ז"ל) לבין הכיכר הסמוכה למתחם ההמראות והנחיתות של "הטרקטורונים המעופפים" ושאר כלי הטיס הזעירים שממוקם כ-2 קילומטרים צפונית מהצומת. כל אלה יוצרים מציאות חדשה בכניסה לבני ציון, מציאות שנובעת מהצורך להחנות את כלי הרכב במתחם תחנת הדלק...ומשם למזנון הדרך קצרה...מה שמביא את הרוכבים להתנחל במקום כדי ללגום קפה ולהזין את הגוף בכמה פחמימות של לאחר האימון.
כפי שכבר קבענו מלכתחילה, המקום אינו כה מפתה במראה, מרפסת העץ שבחזית אינה מטופחת וגם אין מתקנים לחניית האופניים...ויש בהם צורך!
אבל, המלצריות החביבות שמקבלות את פניכם בכניסה מפצות על הרגשת ההחמצה שלנו ממה שאנחנו מצפים ממקום שמשרת רוכבי אופניים וגם התפריט מפתיע. קודם כל בכך שהוא מבוסס על טריות, שכן כל הכריכים שמוצעים לסועדים הוכנו באותו היום במטבח הקטן של המזנון ואם ברצונכם כריך מיוחד שאינו מוצע לכם בוויטרינה או שאינו בתפריט, הן תשמחנה להכינו במיוחד עבורכם.
אנחנו חשקנו במנת יוגורט של בוקר, עם גרנולה שאירח בתוכו גם סלט פירות מרענן, קינמון ודבש שמחירו 18 ₪. המנה הייתה קרירה וטעימה ואני בטוח שהדיאטנית שלנו הייתה ממליצה עליה כעל מזינה (רק בלי דבש) ומומלצת, אבל אנחנו לא יכולנו להסתפק רק בה וירדנו גם על כריך דגנים שלם של טונה וביצה קשה שהושבו על מצע של שמן זית, זעתר, אבוקדו, פרוסת עגבנייה, רוטב ויניגרט ועלי בייבי שפשוט עשו לנו בפה חגיגה של טעמים וצבעים וכל זה במחיר של 25 ₪. למרות שמדובר היה בכריך טונה, הכריך הוגש לשולחן חם לאחר שספג מנת חום קצרה ומרוכזת בטוסטר מה שחימם והשחים מעט את חיצוניותו אך עדיין הותיר את המילוי קריר וטעים.
אם לא היו לנו עיניים גדולות היינו מסתפקים בחצי כריך במחיר של 15 ₪ .
בקפקפה מתהדרים בארוחות בוקר מלאות במחיר של 32 ₪ , בכריכים של בוקר טוב ובכריכים של כל היום והמבחר גדול. הם גם מגישים ארוחות צהריים קלות שאותן לא ניסינו, אך רובן מתבססות על כריכים עם תוספת של סלט או מרק וגם מציעים לקחת הביתה פולי קפה במשקל. אנחנו הסתפקנו בארוחת הבוקר שפורטה מעלה ובכוס הקפה ההפוך שהתלווה אליה והאמת היא שלא היו לנו שום תלונות.
¬מה אהבנו – את החיוך המזמין של המלצריות וברכת השלום המלבבת כשנכנסים פנימה, אהבנו מאוד את תחושת הטריות של המזון המוצע והכריכים שמוכנים במקום ואת האסתטיקה שלהם. ואת הגמישות במטבח ואת מגוון המזון שמוצע בתפריט ובפועל. הקפה היה טעים אבל לא מעבר לזה.
מה לא אהבנו – את החזית המוזנחת יחסית ואת העדר המתקנים לחניית אופניים. גם כמות השולחנות במקום מצומצמת וקצת קשה להבין מדוע מזנון/כריכייה ו/ או אפילו מסעדה שמשרתת כל כך הרבה רוכבי אופניים בסופי השבוע אינה טורחת להציע להם גם כמה מוצרים שייחודיים לרוכבי אופניים כמו למשל חטיפי אנרגיה.
