סיפורו של ברוורט 600 ומדוע לא סיימתי אותו / ניצן ויצמן
תמונות: אסף...
ובכן הכל התחיל כמה ימים לפני הברווט, שלחתי לטל מייל בשאלה מה צפוי להיות המזג אוויר ובמה כדאי להתלבש, הוא ענה שלא אמור להיות קר מידי ואפשר לבוא לבושים כמו ל400, וזה מה שעשיתי, ויתרתי על השרוולוני ברכיים העבים ובאתי רק עם השרוולונים שגזרתי מגטקעס של קולומביה שהם יחסית דקים אבל מכסים את כל הרגל...
נפגשנו כולם בסי אספרסו בעינת לקפה ועוגייה ויצאנו לדרך, שמתי לב שלכולם יש או תיק אוכף מאוד גדול או אפילו צ׳ימידן של ממש מודבק על האוכף, כבר אז חשבתי לעצמי ״יכול להיות שלא הבאתי את כל הציוד הדרוש?״ אבל אני יודע שכל הביגוד עליי וכשאני מוריד אותו אז כל הביגוד נכנס לתוך שרוולון רגל ונקשר על המסילה של האוכף מאחורה (שיטה שפיתחתי בעצמי לאנשי ברווט מינימליסטיים כמוני ושאין להם כליה למכור בשביל תיק של קארדייס)
התחלתי להתרשם מכל מיני ציודים מגניבים שיש לכולם, התיקים הלא גדולים מידי של רונן שגם לא מצריכים סבל, המכשיר ניווט של אלי שעובד 25 שעות על זוג בטריות AA והנבאת דינמו שלו ואפילו ראיתי תיק משולש שיושב מתחת לטופ טיוב ויכול להיות טוב לאופניים אירו כמו שלי...
התחלנו להתחמם ביער הנשיא והייתי מבסוט מהמינימליזם שלי שכן הוא הקל על טיפוסים, אפילו בדרך טל העיף מבט לכיווני ונדהם לראות שאפילו תיק אוכף הכי קטן אין לי, אז הוא אמר מה זה? לא ראיתי מישהו יוצא לברווט ככה, אני לא יוצא אפילו לאימון שבת בלי תיק אוכף לפחות :)
בצומת האלה קיבלנו את הכאפה של הקור שלא ציפינו לה, התחזיות לא אמרו שיהיה כלכך קר, פה התחלתי לחשוש שכן אני יודע שהברכיים שלי (במיוחד הימנית) רגישות מאוד לקור ולא הבאתי את השרוולוני ברכיים שלי,
עלינו חזרה על האופניים ובגלל הקור הייתי ממש אבן ולקח לי זמן להתניע, רכבנו שלושה בבית גוברין ועוד שלושה קצת יותר מקדימה, באמצע מצאנו את טל שהיה תקוע על פלטה קטנה בגלל כבל רפוי מידי והצטרפנו אליו, באמצע אחד הרוכבים נכנס לבור וקיבל פנצ׳ר, ניצלנו את זה גם לתקן את הפנצ׳ר וגם את המעביר הקדמי ואז המשכנו אך אבוי! מסתבר שהיה פנצ׳ר גם הקדמי וגם באחורי אז שוב עצרנו לתקן את הקדמי וכך שרפנו חצי שעה לפחות... אלי ורונן כבר היו בטח הרחק מקדימה... בקיצור המשכנו, תחנת דלק מנוחה שוב קופאים ואני כבר מתחיל להרגיש את הברך, בערך במגן התחילה לזרוח השמש והתחיל להתחמם, ואז מעט אחרי יש מקטע ישר במגמת עליה קלה של 47 קילומר שלא נגמר (באיזור צאלים) אחרי המקטע הזה היתה פניה שמאלה בצומת T לכיוון כביש 40 הבעייתי, שם היתה הפעם האחרונה שרכבתי עם החברים, טל שאל אותי אם לחכות לי ואמרתי שלא, עצרתי, התקלפתי, מרחתי משחה על הברך וחיכיתי כ20 דקות כדי לתת לה לעבוד... היא לא עזרה :( שם כבר התחילו הרהורי פרישה קטנים אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להמשיך ואכן המשכתי, ומשם היו רק עליות ועוד עליות ועוד עליות עד שהגעתי לדימונה, שם עצרתי לארוחת צהריים שהתעכבה המון המון זמן... והסיבה היא שהכרטיס הנטען שאני משתמש בו לא תמיד עובד בתחנות דלק, אז הייתי צריך לחפש מקום אחר והייתי ממש נעול על לאכול בשר אבל לא ממש היה מקום, הלכתי לקניון למעלה בנסיון לחפש כספומט אבל כמובן שיש רק בפנים והשומרת ברוב אדיבותה אומרת אי אפשר להכניס את האופניים, אתה יכול להשאיר אותם שם (מצביעה על איזה חניית אופניים כ50 מטר משם) כבר הייתי מיואש ובסוף התפשרתי על קפה קפה, הזמנתי שקשוקה ובסך הכל כל הבלאגן ארך יותר משעה, המשכתי הלאה למישור רותם, הצטלמתי בפנייה למכתש הגדול ושם התחיל הסיוט, הכאב בברך התחיל לצוץ בגלל העליות ובקיר שבסוף המכתש זה כבר היה ממש כואב ככה שעליתי על 34-28 ובמהירות של 3 קמ״ש בשביל לא להזיק לברך, הבעיה שכמעט נופלים הצידה במהירות כזאת...
בירוחם עצרתי לקולה קרה ולהוציא כסף(לא סומך על תחנות דלק) ואז גם גיליתי שהמטען לאייפון נפל לי מהכיס באיזה שהוא שלב... באסה!
המשכתי הלאה בטיפוס לעבר מצפה רמון שם ראיתי את החברים כבר בדרך חזרה, ראשון היה רונן, כרבע שעה מאחוריו היה אלי ואז עוד כ45 דקות אחריהם היו כולם.. אני הגעתי למצפה כחצי שעה לפני סגירת הקונטרול ואז ידעתי שאני בבעיה... קניתי מטען לאייפון והטענתי כמה שיכולתי (הייתי על אחוז בודד)
ברחתי ממצפה כמה שיותר מהר לפני שיהיה שם ממש קר ורכבתי עוד ועוד ועוד, הירידות לא היו כלכך מהירות בגלל הרבה רוח פנים וגם העליות היו ממש איטיות בגלל הברכיים,
ואז כשאתה לבד בחושך המוחלט באמצע המדבר יש בזה משהו שאי אפשר לתאר במילים, סוג של הרגשה שחייבים לחוות בשביל להבין, אבל אחרי זה העייפות התחילה להשפיע והתחלתי להיכנס לוורטיגו בגלל החושך... ואז העייפות גברה וההרים הפכו לחיות ענק מיתולוגיות שהלכו להן ממקום למקום, וחיות קטנות שחצו את הכביש במהירות הבזק, הזיות של עייפות, יש בזה משהו קסום אך גם מפחיד כשאתה מגלה שנרדמת לשניה על האופניים,
עצרתי לpower nap בתחנת אוטובוס של 10 דק׳ ואז וכולתי להמשיך עוד קצת, אחרי עוד שעה+ של רכיבה המצב הזה שוב חזר ותפסתי עוד רבע שעה, זה הספיק לי עד מגן שזה היה גם הקונטרול, שם ישנתי כשעה ורבע, זה עזר מאוד.
משם כבר הייתי הרבה יותר ערני וכולתי להמשיך אבל הכאב עדיין הפריע, בהמשך התברברתי מעט לפני הקונטרול של מנוחה וגם הייתי כבר איטי מידי אז כבר פיספסתי אותו בקצת אבל בכל זאת המשכתי, במנוחה ראיתי בדיוק את קבוצת זון 3 מתארגנים וגם ראיתי שם מכרה שלי בשם לימור, הספקתי רק להגיד לה שלום והיא כבר הייתה חייבת לטוס לריצה, בזמן שהם החליפו לאופניים אני יצאתי ואז ראיתי אותם עוקפים אותי במהירות מטורפת אז כבר הבנתי עד כמה אני שבור, אני ממשיך והברך כואבת, בית גוברין הברך עוד יותר כואבת, עליית המים ממש כואב, קונטרול צומת האלה עצרתי קצת להרגיע ואז המשכתי, עלייה של זכריה כאבים חוזרים, הקירון של עוקף בית שמש החלטתי שאני עושה את זה הכי לאט ובהילוך הכי קל, מה שלוקח לי בדרך כלל כ15-20 שניות לטפס הפעם לקח לי יותר מ5 דקות, פנייה שמאלה בנחשון, יער הנשיא מתחיל כל הכבישונים, שטיחונים, רצים, תלת אופן וחד אופן עוקפים אותי ממש מהר, עצרתי לכמה דקות בצד לעשות מסאז׳ לברכיים והמשכתי... כמובן שזה לא עזר, טיפסתי ממש ממש לאט את יער הנשיא כשבדך המוח שלי מתחלק ל-2, צד אחד אומר אתה חייב לסיים את המסלול גם אם זה לא בזמן והצד השני מזכיר לי את חברי לקבוצת רוכבי ראשון, שוהם, שבאחת הרכיבות לאילת הוא היה כל הדרך על הפלטה הגדולה (והוא ממש לא בחור קל) והיום פחות או יותר אין לו ברכיים, אסור לו להתקרב לאופני כביש, הרופא מאשר לו רק שטח על ההילוכים הכי קלים לזמן מאוד מאוד מוגבל... שם קיבלתי את ההחלטה שבאותו הרגע נראתה הכי מפגרת שיש, לפרוש בנחשון...
בנחשון עצרתי, אכלתי, מתיחות קצת נחתי, ואז חיפשתי בכל אותם רוכבי השבת אם מישהו עם מתקן ונוסע לתל אביב ומעוניין להציל לי את הברך...
בסוף מצאתי בחור חביב מקבוצת פוקוס שבדיוק נסע לתל ברוך שזה מטר מחברה שלי, לא היה לא מתקן אבל הוא הציע לי לשים את האופניים שלי במושב האחורי ביחד עם שלו, בדרך דיברנו, הסברתי לו מה עשיתי ביומיים האחרונים, מה זה ברווטים, מאיפה זה התחיל, מה זה PBP ועוד (אולי יצוץ לנו עוד ברווטניק בעתיד מקבוצת פוקוס???)
בסך הכל השלמתי 575 ק״מ ושרפתי כ18,000 קלוריות
אומנם לא הצלחתי הפעם אבל תמיד יש את שנה הבאה... (ברווט 600 אנחנו לא סיימנו פה!!!)
לקחים שהסקתי הפעם:
להיות מוכנים לכל מצב
להיפטר מהראש המינימליסטי כשאין בזה צורך
להתמקד בבעיות שאתה יודע שעלולות לצוץ ולכסות איתם מכל הכיוונים
Power nap זה חובה
בתחנת אוטובוס: להפוך את הקסדה ולשים את הראש בתוכה
לשלב רגליים וידיים
ושעון מעורר בתוך הכיס האחורי
זה מבטיח שתנמנם בצורה איכותית ובטוח תקום
מקווה שגם אתם נהנתם,
