לאה גולדשטיין, בת 39, אלופת ישראל בשנתיים האחרונות גם בנגד שעון וגם בכביש, היא כרגע הרוכבת המקצוענית היחידה המייצגת את ישראל. כדי להבין עם מי יש לנו עסק אז קצת פרטים עליה. היא גדלה בוונקובר בריטיש קולומביה שבקנדה ובגיל 10 עלתה לארץ. היא שרתה בצבא ובכוחות הבטחון מספר שנים בתפקידים שונים. כבר במהלך השרות היא הייתה אלופת עולם בקיק בוקסינג והייתה אלופת ישראל בדואתלון (ריצה ואופנים) לאחר מכן.
הדואתלון היה תחילת קריירת הרכיבה. גולדשטיין עזבה את הארץ וחזרה לוונקובר כדי לנסות את מזלה כמקצוענית. לאחר כמה הצלחות בתחרויות נשים חשובות היא הוזמנה לנבחרת קנדה והתחרתה ב-1999 בטור דה פראנס של הנשים. הניסיון שנרכש והמנטאליות השונה באירופה עזרו לה מאוד כשחזרה לתחר שוב בצפון אמריקה. היא זכתה במקום השלישי באליפות קנדה ב-2001 ושנה לאחר מכן במקום השני באליפות קנדה בנגד שעון. במקביל היא זכתה ארבע פעמים באליפות בריטיש קולומביה בנגד שעון. באותה שנה היא התחרתה גם באליפות העולם בהמילטון בקנדה ושם היא החליטה לעבור מייצוג קנדה לייצוג ישראל יחד עם ניקול פרידמן, בניסיון להגיע לאולימפיאדת אתונה ב-2004. מספר ניצחונות בצרפת וארה"ב והכל נראה בכיוון הנכון, עד שהגיע שבר ביד ימין בתחרות בגשם בפנסילבניה שהצריך ניתוח כפול והכנסת 2 מסמרי טיטניום. זהו? זו הייתה רק ההתחלה של המזל הרע...
ללאה הייתה תאונת רכיבה קשה בשנת 2005 במהלך ירידה בטור הקסקייד קלסיק באורגון (ארה"ב). היא ריסקה שבע עצמות בירך, את הזרוע, את הצלעות, עברה עשרות תפרים בפנים וברגל ימין, איבדה מספר שיניים, ניתוח בפנים, בשפתיים ובכתף. לפני כן היא ניצחה 9 מ-11 תחרויות בהן השתתפה. שמונה ימים בבית חולים באורגון היו שולחות כל אחד לחפש מקצוע אחר או לפחות לחפש משהו פחות מסוכן.
מישהו רמז על פרישה? הצחקתם אותה. היא הייתה נחושה לחזור ולהתחרות. הרופאים לא היו אופטימיים ולא נתנו לה צ’אנס לחזור לרכוב אבל הם התבדו. לא רק שהחזרה הייתה מהירה, אלא, רצופת זכיות במספר תחרויות גדולות בסבב הנשים המקצועני. כיום היא רוכבת בקבוצת ValueAct Capital. מגזין אופניים ראיין את לאה זמן קצר לאחר זכייתה בתחרות הטרנס אלפ’ היוקרתית ביחד עם מאמנה.
ש. מה היו המטרות שהצבת לעצמך השנה והאם הגשמת אותן?
ל.ג.: "השגתי את המטרות שהצבתי לעצמי והייתה לי שנה נפלאה. ניצחתי בטור של גילה בארה"ב, כל תחרויות הגביע בבריטיש קולומביה, ניצחון בקטע נגד שעון בטור של הר הוד באורגון כולל סיום במקום השלישי הכללי, זכייה באליפות ישראל כפולה בכביש ובנגד שעון ועכשיו הטראנס אלפ’ בזוגות מעורבים. הטור הבא שלי הוא טור טראנס אוסטריה, מספר תחרויות בקנדה ואז חזרה לאירופה".
ש. איזה סוג טופוגרפיה מועדפת עלייך?
ל.ג.: "כל דבר שעולה למעלה... אני גרה בהרים ולכן מאד אוהבת לטפס, בעיקר עליות קשות עם שיפועים גדולים".
ש. האם את יכולה לספר בקצרה על הקבוצה שלך והאימונים בה?
ל.ג.: "הקבוצה מצוינת והתמיכה של הבנות אחת בשנייה גדולה מאד, כל אחת נותנת מעצמה הכל. אנחנו מסתדרות מצוין אחת עם השנייה ואנחנו דומות למשפחה. המאמן שלי הכין עבורי תוכנית אימונים אישית ואינטנסיבית הכוללת שעות רבות על האוכף והרבה מאד טיפוסים בעליה בדופק הקרוב לסף. הוא מתאמן איתי הרבה וזה עוזר לי מאד כיוון שהוא יודע לתמוך בקטעים הקשים ומתי אני זקוקה למנוחה. אני מתאמנת כ- 20-26 שעות בשבוע".
ש. במהלך אליפות ישראל החום היה קיצוני – האם זה השפיע עלייך וכיצד התמודדת איתו?
ל.ג.: "החום לא ממש מפריע לי. אני דווקא סובלת בקור... אני מתחרה הרבה בקליפורניה ושמה החום דומה לישראל. בוורנון קנדה, היכן שאני גרה כרגע, קר מאד בחורף וחם מאד בקיץ כך שהתנאים הללו של חום לא ממש זרים לי".
ש. מספר הבנות המתחרות בישראל מועט – איך אפשר לדעתך לשנות מצב זה?
ל.ג.: "הבנות משתפרות כל הזמן כיוון שהן מתאמנות עם הגברים. עם זאת, חשוב מאד שייצאו להתחרות בחו"ל ולא רק יסתפקו בלהתחרות עם הגברים בארץ. נדרשת רכישת יכולת וניסיון עם פלוטונים גדולים ואת זה אפשר להשיג כיום רק באירופה או בצפון אמריקה".
סיימנו את הראיון עם לאה באיחולי הצלחה בהמשך העונה. היא הבטיחה שתבוא לנסות להגן על תאריה בארץ בשנה הבאה.
[נתי ברגמן]
