את הילה הכרתי לפני קצת יותר משנה, על קו הזינוק במרוץ אופני הכביש באשדוד. עמדנו שם, שתי נשים (זה היה מרוץ אופני הכביש השני והאחרון שלה במסטרס), קצת משקשקות וערכנו היכרות. בלונדינית, שיער קצר, עדינה, אפילו קצת שברירית. קשה לקלוט כמה כוח יש בבחורה הזו. את המרוץ היא סיימה ראשונה, ומיד אחרי עברה לקטגוריית העילית. חודש אחרי, היא פרצה לתודעת עולם הספורט הישראלי כשניצחה בענק את טריאתלון הנשים, והפתיעה רבים. לכל הציניים והסקפטיים היא הראתה שזו לא הייתה מקריות ובטריאתלון תל אביב ניצחה שוב. השנה היא התחרתה בעיקר בחו"ל, אבל חזרה לאליפות הארץ באילת בחודש שעבר – ושוב ניצחה בגדול.
שבוע אחרי הזכייה באליפות ישראל בטריאתלון אילת, בשעת בוקר מוקדמת, אנו נפגשות לרכיבה משותפת בפארק הירקון, קשה להאמין שהבחורה השקטה הזו, הצנועה כל כך, היא אלופת ישראל בטריאתלון. רואים עליה שהיא קצת במבוכה מכל הסיטואציה ומאור הזרקורים שמופנה אליה פתאום, אבל כשאנחנו מתחילות לדבר על טריאתלון, היא נפתחת ומתלהבת, רואים שהיא אוהבת את מה שהיא עושה, שומעים את זה בקול שלה, ולכן זה לא מפתיע כשהיא מתוודה, שמבחינתה להיות ספורטאית מקצוענית זה להגשים חלום ילדות, חלום שכבר כמעט וויתרה עליו "חשבתי שאני כבר מבוגרת מדי, over the hill", היא מסבירה.
טריאתלטית – זה המקצוע שלי
הילה, בת 27 (וחצי עוד מעט, היא מוסיפה בחיוך), גדלה במצפה אבירים, וגם שנה וחצי בקנדה (מה שמסביר את הנטייה שלה לעבור מדי פעם לאנגלית, כשהיא מנסה להתבטא במדוייק). כשאני שואלת אותה מה המקצוע שלה היא מפרטת: פאראמדיקית, סטודנטית להנדסה (בהפסקה), מצילה, מדריכת שחייה וטריאתלון, ואז עוצרת את שטף הדיבור ומודיעה בחיוך: טריאתלטית - זה המקצוע שלי.
איך הגעת לטריאתלון?
הגעתי במקרה, בגיל 18, בעקבות חברה ששיחקה איתי בקבוצת כדור מים, היא שכנעה אותי שמאחר ואני מגיעה לרוב האימונים ברכיבה וגם רצה לפני, אז לא תהיה לי בעיה להתחרות. זה היה טריאתלון שדות ים ב-99. נרשמנו למקצה הספרינט, לקחתי אופני כביש בהשאלה ונסענו. מרגע הזינוק היה לי ברור שזה הענף שאני צריכה להיות בו.
למה דווקא טריאתלון?
כל הילדות שלי עברתי בין ענפי ספורט שונים, כשהאהבה הכי חזקה ומוקדמת הייתה לריצה ועל אופניים תמיד רכבתי. בקנדה נחשפתי למגוון של ענפי חורף ביניהם החלקה אומנותית על קרח שממנה המשכתי לבלט קלאסי כשחזרתי לארץ. לשחות התחלתי בגיל מאוחר, בגיל 13, ועד שהתמקמתי בענף הכדורמים בגיל 16 לכמה שנים, נדדתי בין השחייה לבין כדורסל, כדורעף ואתלטיקה. בשום שלב לא יכולתי להקדיש את עצמי רק לענף אחד - השתעממתי.
למצוא ענף ספורט שמשלב שלושה, התאים לי כמו כפפה.
טריאתלון כמקצוע?
אחרי שדות ים ועד הגיוס הצטרפתי לאימונים של יאיר בן עמי, אבל הזמן הזה היה שאול כי בדצמבר של אותה שנה נהייתי חיילת. שירתתי כפאראמדיקית בהצבה קרבית בהר דוב. אהבתי את התפקיד, אבל כל הזמן חיפשתי איך לחזור ולהתאמן בענף הזה מתוך שאיפה להתחרות ולהתקדם. גם תקופה קצרה שבה הגעתי להתאמן אצל נתי ים לא הצליחה להכניס אותי לעניינים. קצת לפני תום השירות הצבאי התחלתי לעבוד כפאראמדיקית במד"א ומאז בכל פעם שניסיתי להתאמן נפצעתי. פשוט לא הלך.
עם סיום תקופת העבודה במד"א, כשהתחלתי ללמוד בטכניון, שוב ניסיתי להתאמן בצורה סדירה ושוב נפצעתי. בשיחה אקראית אחרי אימון ניסיון עם נבחרת החתירה של הטכניון, השתכנעתי על ידי ג’ינג’ית אמיתית בשם מיכל בריס להתחרות בטריאתלון נשים 2006. הגעתי בלי הכנה, עשיתי הקפה מיותרת באופניים, רצתי עם מכנסיים קצרים וגרביים, הגוף הרגיש רחוק כל כך מאיך שהוא תפקד באותה תחרות ראשונה ב99, אבל הדלת סוף סוף נפתחה ואני נכנסתי הביתה.
יצרתי קשר עם רן שילון מקבוצת אינדור, אחרי התחרות הזו והגעתי לפגישה איתו ועם ניר יגודה. המטרה הייתה לשלב מסגרת אימונים לענף באורח החיים שלי כסטודנטית, ובאופן שימנע ממני להיפצע.
התחרות באילת סומנה כמטרה לעונה המקוצרת. לצורך התנסות מוקדמת במרחק זה, שילבתי ביקור משפחתי ביפן עם טריאתלון אולימפי ראשון. זו גם הייתה פעם ראשונה שרצתי 10 ק"מ. התוצאה הפתיעה את ניר (המאמן האישי) עד כדי כך, שבשיחת ההכנה לפני התחרות באילת הוא העלה לראשונה את הרעיון להתאמן בשביל להתחרות ברמת עלית. מבחינתי זו הייתה דלת שנפתחה מחדש, לחלום שמקנן בי כבר מילדות.
רציתי חיים של ספורטאית מקצוענית, גם בגלל האהבה לתחרויות, וגם בגלל האמונה ביכולות שלי, היה לי ברור שזה המקום שאני צריכה להיות בו.
לא מוותרת לבניום. תמונה בחסות "שוונג"
סיפרת אחרי הנצחון המתוק באילת, שעברת שנה לא קלה, למה התכוונת?
התחרות באילת בשנה שעברה הייתה נקודת פתיחה לשנה רצופת אתגרים וקשיים. בתום שנה אחת עברתי מתחרות במקצה קבוצות הגיל באילת, לתחרות במסגרת סבב גביע העולם.בין לבין צברתי נסיון של 4 תחרויות במרחק אולימפי, ורמת הציפיות התנקמה בי.
אני חושבת שפספסתי הרבה באותה תחרות. רמת הצפיות הייתה גבוהה בעיקר על בסיס תחרות בטורקיה חודש וחצי לפני. יצאתי עם הקבוצה הראשונה מהמים, ופספסתי בקצת את הדבוקה הראשונה בהחלפה, אבל עבודה משותפת עם עוד מתחרות סגרה את הפער וירדתי מהאופניים חמישית לשטח ההחלפה. כושר הריצה שלי אז יכול היה לאפשר לי לסיים בעשירייה הראשונה, אך לצערי התחריתי עם האופניים של עופר ורד, שבאדיבותו השאיל לי אותם לתחרות אחרי ששלי טסו לבומבי- הודו. הרכיבה עם אופנים שהיו במידה קטנה יותר ממה שהורגלתי גבתה ממני את המחיר, ביציאה לריצה הסרעפת נתפסה באופן כזה שהכריח אותי להפסיק את התחרות. במחשבה לאחור זו הייתה תחרות מעולה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלא סיימתי תחרות. באילת 2007 המטרה הייתה קודם כל לסיים, אבל גם זכייה באליפות ישראל הייתה מאד ממשית עבורי. חוסר הניסיון התחרותי שלי שיחק לרעתי באילת, יותר מידי גורמים חיצוניים חלחלו ליום התחרות ולמהלך התחרות עצמה.
בהקשר הזה למדתי הרבה, למדתי שקודם כל ברגע התחרות זה אני. ולא צריך לחשוב מחוץ לתחרות.
את תקופת הפגרה שאחרי התחרות עברתי עם תחושת שבר, אבל הצפייה שלי הייתה לחזור ולעבוד, להמשיך קדימה.
משבר אישי של פרידה מבן זוגי ב-5 השנים שלפני כן, וגירושין היווה התמודדות נוספת עם התבוננות בסדרי העדיפויות בחיי: "השאיפות שלי ביחד ולחוד מול מי שראיתי בו שותף לחיים, שותף להגשמת החלומות שלי באותה מידה שהרגשתי שותפה להגשמת החלומות שלו". הפרידה לא הייתה על בסיס מידי של בחירה בטריאתלון כקריירה, אבל בהרגשה הגבול היה מטושטש לפעמים.
להגיע לאילת לא היה מובן מאליו עבורי. הרבה יותר מפעם אחת בחודשים שלפני, הרגשתי שיש סיכוי טוב שזה פשוט לא הולך לקרות. אחרי שהייתי חודש וחצי באירופה, התחריתי שם, התאמנתי עם נבחרת צרפת בין היתר, וקיבלתי פרספקטיבה חיובית לגבי היכולת שלי להתקדם בענף. חזרתי לארץ והבעיות האישיות והמשקעים העיבו מאוד על ההכנה שלי לתחרות. הניצחון באילת היה מבחינתי ניצחון על 2008. אני שלמה עם ההחלטות שקיבלתי, החכמתי מהשיעורים של השנה הזו ואני מוכנה טוב יותר לקראת 2009.
ספרי קצת על אורח החיים שלך, איך נראה סדר יום טיפוסי?
כרגע אין, אני עוד מנסה למצוא סדר יום טיפוסי שיתאים לאימונים ברמה אליה אני מכוונת. בגדול זה אימון בוקר, עבודה, ואז עוד אימון ערב. טריאתלון זה פול טיים ג’וב אז לשלב בתוך זה עבודה שיכולה לכסות שכ"ד, חשבונות ואוכל, וגם לימודים, זה אומר לעבוד בשתי משרות. עברתי כמה מקומות עבודה בתקופה האחרונה, בנסיון למצוא משהו שיעבוד טוב יותר עבור האימונים.
עכשיו זו תקופה של סיכום שנה אחת ובניית תכניות לשנה הבאה, אני עוד לא יודעת איך זה ייראה. תלוי בין השאר במימון שאצליח להשיג מגופים שתומכים בספורטאים בארץ. השאיפה היא למקסם את שעות האימון וההתאוששות, כי בסופו של דבר זה המקצוע שלי- טריאתלון. מבחינתי: where there is a will there is a way. לא אכפת לי להתמודד עם הקשיים כל עוד המגמה היא של התקדמות. ברגע שההתקדמות נעצרת, אז עושים הערכה מחדש ומנסים למצוא משהו שכן עובד.
סיפרת שאת דואגת להקיף את עצמך באנשים טובים, בצוות, ספרי על הצוות שעובד איתך
עוד כילדה היה לי ברור שבשביל להגיע רחוק ולמצות את היכולת שהאמנתי אז שיש בי, אני אצטרך למצוא את האדם הנכון שיכוון אותי ויאמן אותי. יש לי המון מזל שיש לי את ניר לעבוד איתו, הוא חלק בלתי נפרד מההישגים שלי וכשאני מסתכלת על העתיד המקצועי שלי הוא שם לאורך כל הדרך. בתחילת השנה הצטרף לצוות גם דן ולנסי, פסיכולוג ספורט, ובדיוק באותה מידה שניר נוכח באופק המקצועי כך גם דן. אלו שני אנשים שאני מאוד מעריכה מקצועית, כל אחד וחלקו הוא.
שלום דביר מקבוצת VCI שאיתם אני רוכבת מתחילת השנה, השקיע זמן ומרץ לקראת התחרות באילת השנה, דני שחור וצח גורן מDAA /TIME TRAIL עזרו לי רבות במהלך השנה מבחינת ציוד לנסיעות בחו"ל ואופניים. יריב הלר מחברת NIKE דאג לציוד הריצה. וכמובן הרבה תמיכה מחברי קבוצת אינדור.
מה מטרת העל שלך? מהן המטרות לשנה הקרובה?
מטרת העל שלי היא להתחרות באולימפיאדת לונדון ב 2012. לשם כך בשנתיים הקרובות המטרה היא לצבור כמה שיותר נסיון תחרותי, וניקוד, ובשנתיים שאחרי לצבור ניקוד. את 2008 סיימתי מדורגת במקום ה218 בעולם ובמקום ה78 באירופה וזה בזכות ניקוד על שתי תחרויות בלבד, כך שמטרת העל בהחלט ברת השגה.
סיפרת על ההתרסקות..מאיפה הכוחות, להרים את עצמך ככה, להמשיך הלאה למרות הכל?
ניטשה ביטא את זה בכתב: "יש בקרבי דבר אשר לא בר-פציעה הוא ולא בר-קבורה, וסלעים יפוצץ - שמו: רצוני". רצון עם עצמה וכוח שאי אפשר להם. הכוח גם בנקודות המשבר הגיע מתוך הרצון העז להגשים את השאיפות הרחוקות.
באותה נקודת זמן תפסתי את עצמי בתור בן אדם חלש, הפתיע אותי שהתפרקתי. ניסיתי להעמיד את זה מול נסיון שצברתי בהתמודדות עם מצבים אחרים בחיים, בעיני העבודה במד"א והתפקיד הקרבי בצבא הצריכו התמודדות עם לחצים הרבה יותר גדולים.
ניסיתי להסתכל על זה בתור שיעור, לקבל את המשבר בתור משהו שאצא ממנו חזקה יותר, ספורטאית טובה יותר. למדתי מהטעויות שעשיתי שם: גם הטעויות היבשות בתוך התחרות, אבל גם על ההסתכלות וההתייחסות לתחרות עצמה.
התמיכה שקיבלתי מניר ודן כצוות, ומחברים שסביבי הייתה משמעותית ביכולת שלי להמשיך להתאמן ולהתחרות. זה היה תהליך שנמשך בכל השנה האחרונה, אבל בתום שנה וביחס לשנה הקרובה אני הרבה יותר אופטימית ו"רעבה" לאימונים ותחרויות.
עוד לא הגעתי לתחרות שבה כל הדברים התחברו, אני מצפה ליום הזה, סקרנית לבחון למה אני מסוגלת. זה נראה לי משהו ששווה לחיות בשבילו.
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקורא את הכתבה עכשיו?
"That which you manifest is before you" – המשמעות היא שמה שאתה רואה זו המציאות שלך. זה מופשט אבל זו נקודת פתיחה טובה מבחינתי גם לתחרויות וגם לאופן שבו אני בוחנת את חיי.
יש לי שתי שאיפות בענף הטריאתלון, הראשונה היא לנצח. השנייה היא לראות שמתפתח עומק של מתחרות בוגרות ברמת עילית. לראות את הילדות שמתחרות ממשיכות למקצה הנוער, ואת הנערות ממשיכות לבוגרות, זינוק של 2 מתחרות – זו בדיחה עצובה מדי. לשנה הבאה – מהר יותר, חזק יותר, ויותר בנות בזינוק.
מאת: מור שלזינגר
