מיומנו של רוכב אופניים מתחיל - פרק 3

218.jpgבחזרה ל"בר בהר" אוגוסט 2008 
לפני שלשה חדשים רכבתי ל"בר בהר", מהבית וחזרה. זה לא היה קל. היום הייתי שם שוב. כלומר, אני עובר שם מעת לעת בדרכי לעבודה, אבל היום רכבתי לשם על אופני. שזו הדרך החוקית היחידה שאני מכיר, לכל מי שרוצה לשתות שם קפה.
היה קשה לקום, כל השבוע. למעשה אתמול כמעט נרדמתי במשרד בעודי קורא את קובץ ההוראות החדש. (סליחה יוסי א., זה נורא מעניין, פשוט הייתי עייף). בבקר, כמו תמיד, השעון צלצל בחמש וחצי. אמרתי לו שהוא מגזים וקמתי בשש וחצי. יצאתי לדרך בשבע, בעודי מתלבט אם אסע ל"בר בהר" או שארחם על עצמי ואסתפק במסלול מקוצר. תזרום, אמרה לי היועצת לעניני זרימה. תתגלגל ותראה מה יהיה. ראיתי את צומת חוסאן ופניתי אליו. הרהור אחרון של היצר הרע עוד חלף במוחי בעליה הקטנה העצבנית, אך הוא דוכא במהרה, וחיש מצאתי את עצמי דוהר בירידה. ימינה שמאלה והלאה, ואני ב"בר בהר". (אגב, השלט ההוא, נעלם. לא יודע אם הרשויות הסירו אותו, או שמישהו גלגל אותו במורד נס הרים. כך או כך - הוא לא שם).
הגעתי, הבר היה מלא, וכל הסוסים היו קשורים בחוץ. אפילו גיסי ד היה שם, עם החולצה המפוארת. הוא לא זיהה אותי בהתחלה, טוב, גם אמא שלי לא היתה מזהה אותי בבגדים המצחיקים עם הקסדה והבנדנה. (בנדנה - אגב, זה מצוין. היא מקבילה למגבת הטרמפיסט הידועה). שתינו קפה קר ודיברנו על החיים היקום וכל השאר. הוא נזף בי קלות על שלא לקחתי את הנעליים היפות איתי. הסברתי לו שעד שאדע להשתחרר מהר, אני לא נוסע איתם בכביש 60 עתיר הצמתים. בכל זאת, יש לי משפחה וילדים. הוא הסכים בקושי, וביקש שזה לא יקרה שוב.
דחיתי בנימוס את הצעתו לעלות ולרדת את נס הרים שלש פעמים, ככה בשביל ההרגשה הטובה. לא לנגוס יותר ממה שאתה יכול ללעוס, אמרתי. בשבילי נס הרים הוא כמו הדולומיטים בשבילך. בעצם, לא דוגמה טובה. לא חשוב. בהזדמנות אחרת.
אחרי שהוא הלך הקשבתי לשיחות בשלחנות ליד. אחד סיפר על תכניותיו לטיול ביום כיפור. לצאת בערב מפתח תקווה לרכוב לירושלים ומשם לחרמון ובחזרה עד הבקר. (אם יזדרז, יוכל לתפוס מנין ותיקין ב’איצקוביץ’). אחר סיפר שהוא לא מבין איך, אבל כבר באופניים החדשות שקנה, לא מזמן, עשה כמה אלפי קילומטר. טוב, ככה זה גברים. הזכירו לי את שיחות הדייגים ב”שלשה בסירה אחת”.
רכבתי הביתה. העליה, שהיתה מדורגת אצלי רמה 5, ירדה ל4 . בדרך על כביש 60 שוב עקף אותי השכן. נראה לי שהוא נהנה מזה.
הביקורים ב"בר בהר" מעודדים אותי מצד אחד, ומעציבים מצד שני. הרכיבות המפוארות שלי, בשבילם הם חימום לכל היותר. ככה על הדרך. מצד שני, אני אומר לעצמי, תזכור איפה היית לפני חצי שנה, ומה עשית לפני שלשה חדשים. יצאתי מקבוצת הסיכון (אפס פעילות גופנית) ואתה רוכב. נכון, אני רחוק מאד מלמצות את יכולתם של האופניים שלי, אבל בסופו של דבר, כל קילומטר עשיתי בעצמי. כל אחד ואחד מהארבעים ואחד.

[גלעד סרי לוי]