[דורון צים]

לרובנו, סיני מעלה בדמיון חופים זהובים, ים כחול עמוק, עצי דקלים וחושות. הפעם החלטנו לדגום את סיני על שני צמיגים וזוג פדלים, והפעם באזור סנטה קתרינה. בפעם האחרונה שראיתי את סנטה הייתה כשהייתי בן 17, בטיול של הצופים. ממשלת ישראל אז החליטה להחזיר את סיני ואנחנו רצינו טיול פרידה מהמדבר הקסום. הזיכרונות היו בהחלט נעימים: הרים גבוהים, בוסתנים ומראה המנזר, שחרוט בזיכרוני עד היום.
העונות המתאימות לטיול שכזה הן עונות המעבר – כשלא קר ולא חם מדי.

יום חמישי: לאחר יום עמוס ישיבות ופגישות הנהלה נכנסתי לרכב ובתוך 10 דקות הפכתי מאיש מעונב לטייל מושבע עם תרמיל על הגב. השינוי הדרסטי שעשע אותי, והותרתי מאחוריי את כל הרצינות של השבוע שחלף ושמתי פעמיי למדבר. המדבר עושה משהו לבן אדם, החום-צהוב, ההרים, הגובה ובעיקר השקט.
עליתי על מטוס לאילת שבה נדברתי לפגוש את שבעת חבריי לטיול ולהמשיך איתם אל תוך סיני.

באילת חברתי לחבריי למסע, ויחד עברנו את הגבול לצד המצרי. המעבר לווה במבטי התפעלות של אנשי הביטחון והשוטרים המצרים. "How much?" הם שואלים, סקרנים לדעת את מחירם של זוג אופניים. הם יודעים כנראה שחבילת שני גלגלים עם קצת גומי עולה הרבה, הרבה מאוד בשבילם. מטעמי צניעות נקבנו בסכומים נמוכים בהרבה. למה לנקר עיניים...
לאחר בדיקות קפדניות של הבודקים במסוף ("כן, יש "חומר" בגלגלים, אבל הוא נגד פנצ’רים") עלינו על מונית שהביאה אותנו ללילה הראשון שלנו בסיני, למקום הנקרא "החלום הבדואי" (Bedouin Dream). האני, בעל המקום, מסביר כי הצבא המצרי הורה לו לשנות את השם ל- Bedouin Home, אולי מפני שבסיני אסור לחלום...
בבוקר המחרת העמסנו את האופניים על גג המונית וחדורי חדוות טיולים פנינו אל יעדנו הנכסף: ההר הגבוה, סנטה קתרינה. אורך הנסיעה מנואיבה לסנטה כ-3 שעות. הוקסמנו ממראות הדרך ועצרנו לחלץ אברים ולתפוס כמה תמונות של מדבר. נראינו כמו חבורת תיירים שבאה לסיור בעיר העתיקה, במכנסי שלושה רבעים ומצלמות על הצוואר.

מחנה השועל, "ארבעין על ארבעים"
ל-Fox Camp, המחנה הבדואי הסמוך לעיירה סנטה, הגענו בשעת צהריים וזכינו לקבלת פנים חמה מאוד - 40 מעלות צלזיוס. מטבח, "פינת זולה" במרכז, ומסביב מבנים שאמורים להיות החדרים שלנו. במחנה פגשנו את אחמד, המדריך הבדואי. בן 33, גבוה ורזה ודובר עברית רהוטה. הוא נקרא בפי חבריו "מודיר אל עם" - המנכ"ל. עם אחמד יצרנו קשר עוד בארץ ויחד סיכמנו את המסלול. "בדואי עם טלפון סלולרי וג’יפ," הרהרתי, "תכף הוא גם ילבש ג’ינס..."
מיד פתחנו בהכנות לרכיבת השטח הראשונה שלנו: רכיבה של כשעתיים לכיוון דיר אל ארבעין שבוואדי אל ארבעין. על אף השרב לא ויתרנו והמשכנו לפי התכנית. בכניסה לוואדי הרהרתי אם הוא נקרא כך על שם ארבעים המעלות שהיטבנו להרגיש בשעה זו של היום.
הרכיבה בתוך הוואדי מקסימה ובסופה חיכתה הפתעה: בוסתן ענק וירוק שהיה ניגוד גמור לצבע החום ששלט סביב. הבוסתן מוקף חומה גבוהה ואפשר לראותו רק אם מטפסים על ההר ממול. הטיפוס שווה. חזרנו למחנה והכתרנו בהצלחה את הרכיבה הראשונה שלנו. אחמד הסביר כי הוואדי נקרא כך על שם ארבעים הנזירים שנרצחו שם. סיפור עצוב.

בינתיים השמש כבר עברה את שיאה ואנחנו המשכנו לכיוון מחנה הלילה הראשון שלנו: וואדי ררבה. שוב יצאנו ברכיבה מ-Fox Camp בשביל עפר שהוביל אותנו אל אבו-סילא, כפר ציורי מוקף הרים. במרכז הכפר סלע בגובה של כ-20 מטר ומתחתיו, כאילו מחוץ, בית עשוי אבן. לא ברור מה קדם למה, הבית או הסלע. נכנסנו לכפר ואת פנינו קידמה בהתלהבות חבורת ילדים רצים. אחד מהם היה רכוב על אופניים, והפגין את ביצועיו, שסחטו מאתנו תשואות ומבטי הערכה. אחרי שזכו לצילומים מכל זווית אפשרית, נפרדנו מהילדים, ולאחר מספר ניסיונות הצלחנו למצוא את היציאה מהכפר. תקלה באחד מזוגות האופניים הביאה אלינו שוב את החבורה העליזה, שהביטה בנו (או אולי באופניים שלנו) במבטי הערצה. 
המשכנו ברכיבה של כשעה עד לתחילתה של הירידה המטורפת והארוכה ביותר שעשינו (עד כה...). במקום, נקב אל-האווה, ירידה טכנית הנמשכת כ-5 ק"מ שהוציאה מאתנו את המיטב. נכנסנו למדיטציית סינגל, קטע של ריכוז בירידה כשמדי פעם קפצה לה אבן ענקית שדרשה מאתנו את מלוא הריכוז כדי לא ליפול. מהירות כאן היא שם המשחק: מהירות איטית מדי תעצור אותנו, ומהירות גבוהה מדי...
לשמחתנו, סיימנו את הירידה ללא נפגעים, ובסופה חיכה לנו אחמד, המדריך הדואג. אחמד הוביל אותנו בג’יפ לאתר הלינה הראשון שלנו – וואדי ררבה.

המקום ציורי ומזכיר מנזר: מבני אבן עתיקה, מיטות ענקיות וחדרים שבהיעדר חשמל, מוארים באור נרות. כמה רומנטיים הם הבדואים. אין איש מלבדנו, ואנחנו התכוננו לקבלת שבת וארוחת הערב שערכו לכבודנו. במהלך הארוחה התייחס אחמד לתפקידו כמדריך ברצינות גמורה, ונתן לנו הסבר מקיף על המסלול שעברנו היום. ניסיתי לשמור על ערנות – אחרי שכמעט לא ישנו בלילה הקודם בגלל היתושים – ועד מהרה נרדמתי על אחד מכיסאות העץ במקום. אחמד סיפר שהם בני יותר מ-150 שנה.

בין נקב לוואדי
בבוקר התעוררנו לנוף מדברי קסום. ג’מיל, גבר צנום כבן חמישים עם חיוך שובה לב, הסתובב בינינו וחילק לנו פרוספקטים של האזור. כמו נציג לשכת התיירות, ממש.
רצינו לנצל את שעות הבוקר הקרירות, ולאחר התארגנות קצרה וקבלת הסבר על התכנית היומית יצאנו לדרך לוואדי ררבה. תחילתו של הוואדי בבוסתנים יפיפיים המוקפים בבארות מים, ופילסנו את דרכנו ביניהם ברכיבה מהנה. אחרי כשעה של רכיבה ראינו סכר ענק, זכר לכמות העצומה של המים הנאגרת כאן בעונת החורף. כעת האדמה סדוקה ואין למים כל זכר.
הגענו לכפר ררבה, ואת פנינו קיבלו נשות הכפר. מיד פרשו את מרכולתן, פרי עבודת ידיהן: מחרוזות, רקמות ומיני צמידים. התחרות ביניהן גבוהה, וניסינו שלא לקפח אף לא אחת וקנינו מהן עבודות יד. בכפר הבחנו בעמודי חשמל ענקיים ותהינו למי הם מיועדים, שהרי ברור לנו שאין להם ולו מכשיר חשמלי אחד בבית...

לאחר מסע הקניות המשכנו בדרכנו והתוודענו למחמוד בן ה-25, ה"דליל" – או מורה הדרך – של המסע שלנו. תפקידו לדאוג שלא תאבד דרכנו במדבר, בין כל האבנים שנראות כמעט אותו דבר. מחמוד הוביל אותנו דרך מעלה נ’קב אל-חגאג’ אל ג’בל אל-בנאת. הוא צעד ברגל ואנחנו ניסינו לפלס דרכנו בין הסלעים, ובקושי הדבקנו את קצב ההליכה הבדואי שלו. בשלב מסוים ויתרנו, העמסנו את האופניים על הכתף, והמשכנו לעלות ברגל במעלה ההר.

לאחר טיפוס רגלי של כשעתיים השקפנו על נוף מדברי קסום. עכשיו אפשר היה לשחרר בלמים ולזרום בירידה מדהימה בתוך ואדי נוגרה. בדרך לא ויתרנו על אף אטרקציה והתעכבנו על מדף סלע בגובה של כ-60 ס"מ על מנת לבחון את כישורינו כרוכבי פרירייד. לאחר שרוב חברי הקבוצה הצליחו לרדת בטכניקה של מתחילים, ניסה לירון אסטרטגיה של מתקדמים – קפיצה. בעקבות שני ניסיונות מוצלחים, התלהבתי בעצמי והצעתי לו לתעד את הקפיצה במצלמה שלי. לירון נעתר מיד לבקשה, ולאחר נחיתה לא מוצלחת הוא נחבט בידו בסלע שממולו. עמדנו כולנו דרוכים וחיכינו למוצא פיו. לרגע עצר השעון כשהביט לירון באצבע (העקומה) שלו והודיע כי שבר אותה. "מה עכשיו?" הרהרתי, "איך נצא מזה?"
אחרי שלירון התאושש מעט, המשכנו בירידה קצרה של מספר דקות אל תוך הוואדי כדי לפגוש את מחמוד, שהמתין לנו כבר חצי שעה מתחת לשני דקלים. התמקמנו להפסקת קפה. בין לגימה ללגימה ניסיתי להבין מה עובר בראשו של מחמוד. הוא ודאי אינו מבין מדוע הגענו עד לסנטה עם אופניים, ועוד כדי לשבור אצבעות. "מה רע להם שם בעיר?" ודאי הרהר לעצמו...
לאחר הערכת מצב וקיבוע האצבע המשכנו ברכיבה בתוך וואדי פאריאה ברכיבה מהירה יותר, והפעם אנחנו אלה שחיכו למחמוד. מראות המדבר משכרי חושים. הוואדי הלך ונפתח וקירותיו הלכו והתרחקו. פה ושם הבחנו בכמה בדואים יושבים בצל ומסתתרים מהשמש היוקדת, ונופפנו להם לשלום. מדי פעם שקענו בתוך אדמה חולית, אך הצלחנו לעבור אותה ברכיבה מאומצת.
מכיוון שהיה עדיין חם ומאזן המים שלנו הלך והידלדל, לקח אותנו מחמוד להתארח באוהל שהקים אחד הבדואים בתוך בוסתן יפהפה ובו ברכה בנויה, וממנה מילאנו מים. עשינו הפסקת תה וארוחה קלה שמחמוד סחב כל העת על הגב. ישבנו כמנהג הבדואים ולקחנו את הזמן, ולאחר ששבענו, נפרדנו מהמארח שלנו והמשכנו בדרכנו.
המשכנו ברכיבה של כחצי שעה עד שמחמוד עצר אותנו ליד באר מים, אחת מיני רבות בנחל. גילינו שבניגוד למים מהברכה שממנה מילאנו קודם, המים אלה קרים כאילו יצאו זה עתה מהמקרר. חגגנו במילוי שקיות המים שלנו ובשתיית מים היישר ממעבה האדמה. מים במדבר הם חגיגה, ובאזור סנטה הם ממש פסטיבל. תוך כדי החגיגה חזו עינינו במחמוד ובחברו הבדואי שביישו את כישורי הרכיבה שלנו ברכיבה טכנית על אופנינו.
המשכנו בתוך מישור קסום מוקף הרים וסיימנו את היום ברכיבה טכנית בירידה עד לסיום. בסוף הירידה חיכה לנו אחמד, והוא הסיע את לירון לבית החולים של סנטה לבדוק את מצב האצבע.

סיכמנו יום רצוף הרפתקאות. הודינו למדבר ולבדואים שפגשנו היום ולמחמוד שהראה לנו את המראות הקסומים. רק פציעתו של לירון העיבה על השמחה, אבל בערב כבר ישבנו בפינת הזולה והפגנו את יכולתנו בשירה ובתיפוף על דרבוקה. לחפלה שלנו הצטרף חוסיין, הנגן הבדואי, עם כלי מיתר ישן, עוד, בעל מיתרים חלודים.

מפסגת הר סיני
בוקר היום השלישי לטיול. התכנית היומית הייתה לעלות ברגל עד למנזר סנטה קתרינה שבגובה 2,600 מטר, ומשם להמשיך בירידה בדרך ג’יפים שצה"ל הכשיר כאשר סיני הייתה בשליטה ישראלית. 
היום, אחרי 25 שנה, הדרך חזרה להיות טרשית ובלתי עבירה לרכב כלשהו, לאחר שאיש לא תחזק אותה – בדיוק כמו שרצינו. יצאנו מ-Fox Camp ופתחנו ברכיבה בתוך וואדי אל-ארבעין, הוואדי שבו רכבנו ביום הראשון. לאחר כ-30 דקות של רכיבה הגענו ל"מסוף השילוח" של האופניים שלנו לפסגה. התכבדנו בארוחת בוקר מדהימה שכללה סלט ירקות, גבינת פטה מדהימה, פול, חלבה מצרית, זיתים וכמובן – פיתות בדואיות. לאחר הארוחה הדשנה התחלנו להעמיס את האופניים על "המעבורת" שלנו לפסגה: 2 גמלים. העמסנו ארבעה זוגות אופניים על כל גמל, שהסתכלו כאינם מאמינים למראה עיניהם, וחייכו חיוך סלחני. התנחמנו בעובדה שהם רגילים לשאת משקלים גבוהים בהרבה מארבעה זוגות אופניים.
אחרי שהגמלים הועמסו, התחלנו להעפיל במעלה שאג מוסא. נכונו לנו שלוש שעות של טיפוס רגלי בנוף הררי מדהים. ההליכה ברגל הייתה שינוי מרענן לאחר שלושה ימים רצופים על מושב האופניים. אחרי כשעה עצר מחמוד להפסקה בעין שנאר, מעיין סודי בגובה 2,000 מטרים.
לאחר שלוש שעות הגענו לפסגה, ולא ויתרנו על ביקור במנזר סנטה קתרינה כדי להשקיף על הנוף האקזוטי. ישבנו על קצה קצהו של ההר ולמולנו המנזר המסתורי, סגור ומיותם ממבקרים. לאחר צילום קבוצתי ירדנו בחזרה אל הנקודה שבה פרקו את האופניים שלנו מהגמלים, ופתחנו בירידה שאורכה כ-14 ק"מ. הרמה הטכנית של הירידה בינונית, אבל המהירות שצברו האופניים בגלל השיפוע החד הפכה אותה לאתגרית במיוחד, והיא פוצצה את מוחנו באדרנלין. מפעם לפעם עצרנו לתת לידיים ולבלמים שלנו מנוחה, ונהנינו מנוף תנ"כי קסום ואקזוטי. 
הרכיבה בדרך הג’יפים היא אחת המהנות שרכבתי בהן, מהירה ושופעת קטעים טכניים. בתום שלוש שעות של הנאה צרופה ופגשנו את אחמד, שהמתין לנו עם ארוחת מלכים שפרש עם מחמוד בפתחת וואדי רותוג: ירקות מבושלים, אורז ופיתות. 
זו שעת בין ערביים קסומה ואנחנו התענגנו על הארוחה הפשוטה והטעימה. לפתע משום מקום הגיחה מולנו חבורת בדואים שפתחת הנחל היא נקודת המפגש שלהם. הם התיישבו מולנו ודקות מספר לאחר מכן הצטרפה אליהם נערה בדואית שהביטה בנו במבטים סקרניים. התמונה הייתה מדהימה ביופיה: מראם האקזוטי של ארבעת הבדואים במלבושיהם כמיטב מסורת המדבר – גלביות, כאפיות ומכנסי הבדואים, וברקע קיר הוואדי. ביקשתי מהם רשות להנציח את הרגע במצלמה והם נעתרו במנוד ראש.
נותרה עוד כשעה של אור. אחמד תאר לנו את הדרך ל-Fox Camp , ולאחר שעה וחצי של רכיבה הגענו בחושך למחנה, עייפים ומרוצים עד מאוד. בערב ישבנו סביב הפינג’ן ותכננו עם אחמד את היום הרביעי והאחרון של המסע. אחמד שפע רעיונות, אבל אנחנו חיפשנו סיום מיוחד לטיול מדהים שכזה, ורצינו לסיימו בשעות הצהריים. לאחר התלבטות בחרנו ברכיבה שמשלבת מעבר במנזר סנטה קתרינה ורכיבה עד למקום הנקרא "פארש אליהו".

להתראות סיני
קמנו בבוקר ויצאנו לדרך. מטיילים רבים באים למקום כדי לראות את המנזר המרתק שטומן אטרקציות רבות. במהלך הרכיבה פגשנו מקצת המטיילים בשובם מן הפסגה, לאחר שהשכימו קום ב-3 לפנות בוקר כדי לחזות בזריחה (המדהימה לדבריהם).
העלייה ל"פארש אליהו" היא סיום משכנע למסע מפרך - טכנית ברובה ואורכה כשעתיים ברכיבה מאומצת. בסוף העלייה ירדנו בואכה עמק קסום הבנוי מקפלי סלע מדהימים. שם למטה פרש לנו מחמוד את ארוחת הבוקר והפעם, הפתעה – פלאפל. אחרי הארוחה הרשינו לעצמנו להשתרע למנוחה קלה ולהתבשם מהמראות לפני החזרה הביתה.
למחנה הגענו בשעות הצהרים, ולאחר התארגנות קלה עשינו את דרכנו בחזרה ל-Bedouin Dream. במונית חזרה כבר התחלנו לחלום ולתכנן את טיולנו הבא בסיני.