אורנה שחף, כרונולוגיה של אשת הברזל

______0.jpg

ואאווו , מאיפה להתחיל? האדרנלין עוד מבעבע בעורקים, 24 שעות אחרי.....עדיין מתקשה להאמין שעשיתי את זה .....מתבוננת שוב בתמונות ותוהה הייתכן ?עד לפני שלוש שנים, התחרויות שהשתתפתי בהן היו בצד המסלול, כמעודדת...עשיתי בזה התמחות, אפילו שקלתי לכתוב את המדריך למעודד/ תומך המתחיל....ומה נהיה מאז.....תקראו לזה משבר גיל הארבעים, התעוררות, שגעון... או החיים עצמם!

התעוררות
אבל לאחר כ- 20 שנות אישה למופת, התומכת בבן זוג המנהל קריירה צבאית, מגדלת ארבעה ילדים, שזה אומר  אין סוף, החלפות, בקבוקים, כביסות, ארוחות, כריכים, שוקו, מקלחות, קניות, גיהוץ (גיהוץ כן יש עוד אנשים שמגהצים היום ולא רק את הויזה ),אלפיי, ימי הורים, מסיבות כיתה, מסיבות סוף שנה, מסיבות סוף שנה בחוגים, מסיבות קייטנה, מסיבות ימי הולדת של ילדיי , מסיבות ימי הולדת של חברים של ילדיי, ועוד ועוד...כל זה תוך עבודה במשרה מלאה בבנק כולל פיצולים ואפס זמן (כמעט..)לעצמי...

אני מתעוררת יום אחד , ועוד יום אחד ,אחרי כמה "כאפות " של החיים בדמות מותם של אנשים אהובים ובאופן טרגי , אני מבינה, שהחיים קצרים , חבל על הזמן, שצריך להספיק כמה שיותר , שצריך ליהנות מכל יום ולנצלו עד תום . שעכשיו תורי ! הילדים גדלו (לפחות אין החתלות יותר...) מקס השתחרר מהצבא , אז עכשיו אני אוסקר ויילד אמר את זה במדויק -  לחיות זה נדיר, רוב האנשים פשוט קיימים.וזה לא היה קל להתעורר, להתעורר זה אומר, לקבל החלטות, להתחייב ולעבוד קשה ! להתעורר פירושו לקום למציאות חדשה, שאני בעצמי לא מבינה עדיין, אחרת ממה שבני המשפחה שלי מכירים, בן זוגי שואל מי את? ומה עשית לאשתי ? מה שלעיתים מעורר מחלוקת, תמיהה, אכזבה....משברים יחד עם זאת, כשמחליטים, משהו טוב קורה , היקום ניצב לימינך והדברים מתחילים להסתדר....

מעברים
מעבר דירה עקב שחרורו של מקס מהצבא, הוביל אותי לשינוי תפקיד בעבודה, עברתי להדרכה , עבודה קשה אבל, נהניתי מכל רגע, מצאתי את עצמי ,למדתי עולם חדש ומשם יצאתי לקורס ניהול, גם כאן, לא היה פשוט נאבקתי, נפלתי וקמתי ו....הצלחתי ! ושמחתי מאוד, אבל משהו היה חסר.....תפקיד ניהולי נחשק , הוצע לי וכמובן שלקחתי אותו בשתי ידי, (כי חשבתי שזה מה שחסר.....וחשוב להתקדם כמה שיותר מהר....חבל על הזמן....) מבלי לשים לב למשמעויות ולמשאבים שנלוו לאותו תפקיד, נסיעות ארוכות, חיפוש מתמיד אחר חנייה, שעות של ישיבות, דיונים וקרואסונים, או בורקסים, חזרה הביתה על ארבע ואז לפחות עוד שעה שעתיים על המחשב הנייד, למלא דוחות ולקרוא מיילים, בקיצור , אפס חיים....
בימים אלו כשכבר הייתי עמוק בריצה, (אחרי המרתון הראשון שלי ובדרך לשני) המפלט שלי, האושר שממלא את הגוף בסיומה שלח כל ריצה, החברויות החדשות וההתמכרות לחיבוקים המיוזעים, תחושת החיים, נפתח לי עולם שלם של מושגים והוויה , יושבת בדיונים וחולמת שאני רצה, נמצאת בפגישות וחושבת על טרימקס העסק, איך ניתן לפתח, מה ניתן לשפר, לחדש, לעשות, מבינה לאט שאני לא במקום הנכון, שלא כייף לי, שהמחיר יקר מידיי, שזה לא הוגן שאני לא "שם" במאה אחוז שלי ....

ההחלטה
ושוב הגיע הזמן לקבל החלטה, אחת הקשות, כבר חוויתי שינויים, אבל ההחלטה לפרוש ממקום עבודה לאחר 25 שנה, מתפקיד נחשק, לאחר כל הדרך שעברתי, ולהפוך יחד עם מקס לעצמאית, הייתה הקשה מכולן, הרבה גבות הורמו, לוותר על אזור הנוחות, המשכורת הקבועה והתנאים, ולצאת להרפתקה כזו.....צריך אומץ, יש יאמרו הגבול הדק לטיפשות, היום לאחר שנה בתפקיד מנהלת המשרד של טרימקס, יכולה אני להביט מעט לאחור ולהגיד, לא מצטערת ולו לשבריר שנייה!. קונפוציוס: עבוד בדבר שאתה אוהב, ולא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד.

בית של טריאתלון
הגלישה מעולם הריצה לעולם הטריאתלון, הייתה צפויה וגם די מהירה...כמובן שהטריאתלון הראשון שלי היה טריאתלון הנשים בהרצליה ללא ספק אירוע מכונן, ששינה את מסלול חיי ..מאז שהכנסתי את הספורט ללוח הזמנים שלי , חיי השתנו, למדתי המון, עדיין לומדת , למדתי, סבלנות מהי, חברות אמת, למדתי להקשיב וליישם , למדתי לקום מנפילה , פיזית או מנטאלית, למדתי להעריך את רגע היקיצה, למרות שעדיין מאוד קשה לי עם שעת היקיצה....מאתגר.... למדתי לתכנן , למדתי להיכנס לפרופורציות ולהיות אסירת תודה על מה שיש...עכשיו ,מתכוננת לתחרות איש הברזל שיערך בסוף יוני באוסטריה , ההכנות בעיצומן , אחת מאבני הדרך הייתה (לא מאמינה שזה כבר שייך לעבר) חצי איש ברזל בכנרת.

עובדות (באמת שלא תירוצים...)
שבועיים לפני התחרות, לקחתי חלק במסע אופניים בן שלושה ימים לאילת, מסע שאורגן ע"י מקסים שחף, אישי, שותפי ,מאמן ראשי ובעליה של טרימקס הקבוצה, מסע הנצחת שמו של אליאור פרייס אחיין של מקסים שנהרג בפיגוע בבורגס בקיץ 2012...רכיבה לאילת מעין השופט, 3 ימים ברציפות, בתנאים לא קלים, יחד עם המטרה האישית באה גם ההכנה הפיזית לחצי איש ברזל... אבל הגוף, שנלקח ע"י הראש אל הקצה בימים אלו של מסע בחום קופח, מאמץ פיזי רצוף של כ- 8 שעות ביום וחוסר שינה, גבו התאוששות ארוכה שבסיומה אף נתקפתי ע"י ווירוס טורדני, של כאבי ראש וסחרחורות, מה שאומר אפס אימונים כמעט עד ליום התחרות 2.5.14

מחול השדים
מודאגת מאוד, שוקלת לוותר על התחרות, בשכנוע עצמי שהרי אין זו המטרה הגדולה, למה לי "להרוג את עצמי" גם ככה חשה לא מוכנה ולא בכושר שיא.....(תירוצים יש מי שיאמר) אך מאחר שחשתי הקלה יומיים לפני התחרות החלטתי לגשת ולעשות כמיטב יכולתי , עם ההחלטה נוספות עוד דאגות שבאות יחד עם האחים חרדה ולחץ...ערב התחרות, כאבי ראש, בקושי מצליחה לאכול, עייפה ומוטרדת, מחשבות מתרוצצות בראשי כמו כדור בין שני מטקות, מחשבות על ויתור , לא משתפת את מקס, כבר יודעת מה יאמר, ומחליטה להחליט בבוקר...

השכמות או להיות
בוקר- השכמה 03:45 מבטיחה לעצמי שאחרי האירונמן רק השכמות נורמאליות (כלומר לא לפני 07:00) מרגישה בסדר, מתחילה להתארגן, הציוד מוכן, אני מוכנה, אוכלת פחמימה קטנה עם קצת מתוק, מקס בינתיים מעמיס את האופניים וכל הציוד על הרכב, זזים לכיוון חוף צמחמתרגשת, מבולבלת, לא מוצאת את המקום שלי על הבר בשטח ההחלפה, מנסה להירגע , מדברת לעצמי בשקט, זה רק אימון , קחי באיזי, מה שיהיה יהיה, הכל טוב,

ניצחון החברות
.ואז רואה בשטח ההחלפה את יפעת, חברה טובה שלי ,אנחנו מתאמנות יחד, מדברות לפחות פעם ביום, פתאום נהיה לי שקט  ורגוע, מאחלת לכל אחד ואחת את החבר הזה, שעושה לו סדר בראש, שאומר, אני כאן, הכול  טוב , ללא שום כוונת רווח או תנאי , כזו היא יפעת בשבילי, יפעת פצועה , אבל באה לשחות לצידי, ואני אומרת, מלכה ! טוב נשחה ואח"כ נראה....

חווית המים
בוחרת להיכנס בסוף המכבסה , למדתי לשחות לפני כשנה בלבד , מאז משתדלת להשתפר... יפעת ואני שוחות יחד במים פתוחים והיא "הדולפינה "שלי ששומרת עלי בהרפתקאות הימיות שלנו , השחייה במים מתוקים או בכנרת למשל, שונה מהשחייה בים, מזל שאפשר היה לשחות עם חליפות, (החליפה מסייעת בציפה וגלישה על המים) מכניסה את הראש למים וחושך , המים עכורים ו300 איש שנכנסים יחד למים, מה שמכונה אצלנו "המכבסה" מעלים את רמת העכירות, מצליחה לראות משהו רק כשמוציאה את הראש לנשום, רואה לפני במרחק מה את יפעת, המצוף האנושי שלי, וככה מתקדמת, יש סביבנו אנשים ואני שמחה , אנחנו לא לבד, יש סיכוי שלא אצא אחרונה מהמים Jבסך הכול מתקדמת יפה במים, במיוחד כשמחצית הדרך מאחורי, נכנסת לקצב וחוץ מטעות ניווט קטנה, מרגישה נפלא ויוצאת שמחה מהמים, נפרדת מיפעת ורצה לשטח ההחלפה, תוך כדי מסירה מעלי את החלק העליון של החליפה, מתרגשת מאוד, מרגישה טוב וממשיכה לרכיבה....

שטח החלפה__T1
כאן תמיד לוקח לי זמן, בקבוצה צוחקים עלי תמיד, שאני מסדרת את השיער ולוקחת את הזמן בכל החלפה...אבל זו אני , אני לא יכולה להיות מישהו אחר, מלבד אני...הכול  מסודר על המגבת, מס' חזה, משקפיים, קסדה , כפפות, בגדי רכיבה , גרביים , נעלי רכיבה הצ'יפ עלי, יופי, קרם הגנה, שיט – כבר שמתי כפפות , מתעצלת להסיר ומוותרת על קרם ההגנה, לוקחת ג'ל לדרך ורצה...עם האופניים כמובן עד הקו והופ, אני ברכיבה...אפילו השארתי שתי בנות בשטח ההחלפה ויצר התחרותיות מרים ראשו בתוכי....

זהירות עליה לפניך
יוצאת לרכיבה וקובעת עם עצמי, זה אימון, את לא הולכת להשתגע פה, רכיבה נעימה וכל טוב. בראש משתולל שד העליות הנורא, אין ספק שהכרת המסלול תורמת מאוד להכנה ולתחושת המסוגלות, היות וניזונתי מסיפורים אודות העלייה ברכיבה (שאגב קוצרה ע"י המארגנים ימים ספורים טרם התחרות – כמו שנאמר, צדיקים, מלאכתם נעשית) שכנה בראשי עליה מפלצת שאפילו ברכב קשה לעלות אותה....מכינה את עצמי נפשית, שומרת כוחות, רוכבת במתינות אך הדופק משתולל, הנה היא הפנייה ימינה בצומת כורסי, העלייה מתחילה, אני נזכרת בטיפוסים שביצעתי באימונים וחבר שאומר לי עליות עולים לאט, מסובבות רגליים, מרגיעה את עצמי, אבל הנשימות מתגברות, הדופק ממאן להירגע, ואז היא מסתיימת, ככה פתאום, הסיבוב מופיע ואני אומרת, אה....זה הכול....לא נורא, ממש לא נורא, לגמרי אפשרי, פוגשת חברים לקבוצה בדרך, ששואגים קריאות עידוד וזה ממלא אותי כוח ומוטיבציה, רואה אחרי רוכבים וזה מעודד אותי, יורדת את העלייה יתברר מאוחר יותר בשמרנות יתר, שאפיינה את כל הרכיבה, הלחץ והחרדה מפני העלייה הנשימה והדופק המוגזמים, החלו לגבות תשלום בדמות כאב חזק בצד ימין, מקווה שיירגע, מרגישה שמאט אותי, מנסה לאכול, בקושי מצליחה, עוברת לג'ל ומלח, וממשיכה לרכב, מנסה דמיון מודרך, תפילות, בקשות לעזרה בלב, שרק יחלוף הכאב, אני על הסוס...ספיישלסוס....מקווה להגיע לעלייה בהקפה השנייה ללא כאב.....

שטח החלפה__T2
הכאב אוחז ולא מרפה, 10 ק"מ אחרונים לרכיבה, שטוחה ככל שתהיה, פשוט לא נגמרים ...עד שהם נגמרים, בירידה מהאופניים רואה את רונית ושירית, לא מאמינה שיש עוד מעודדים על המסלול, אבל המתוקות האלה היו שם , חיכו, צרחו קריאות עידוד, צילמו ודרבנו, הרעיפו מחמאות ופשוט אי אפשר היה לאכזב אותן...רצה את מקום המבטחים שלי בשטח ההחלפה, אוחזת בצדי הימני מתחננת לכאב שיניח לי ולו לרגע...מחליפה לבגדי ריצה, תוך שאני שוקלת (בשיא הרצינות) לפרוש, זה עוד לא קרה לי קודם, לא בעוצמה כזו, גם ככה חם אימים, מאז מרתון ירושלים לא רצתי כמו שצריך ובשבועיים שקדמו לתחרות בכלל...אולי 10 ק"מ, איך אני יוצאת עם הכאב והחם לחצי מרתון עכשיו? איך?

מלאכים וניצחון הרוח
בשטח ההחלפה, רואה אותי אייל שטרן, מ-  high5ניגש אלי רואה שאני כואבת ואומר לי גם אני יוצא עכשיו לחצי מרתון, עושה שלשה, אמרתי לו שראיתי את הרוכב שלו והוא כבר מגיע...ואז פלטתי, אני לא יודעת אם לצאת, כאבי בטן איומים, בדיוק מגיע הרוכב שלו, אני אומרת לו אייל צא, ואייל אומר בואי אחרי , מסתכל אחורה וממש מתעכב עד שרואה שאני בעקבותיו, ואני בלי לשים לב על אוטומט, רצה, עם יד אחת על צד ימין, ויד שנייה מנסה לגרש את השדים.. רונית ושירית רצות אחרי מעודדות ואומרות, יהיה בסדר את אלופה, אני רואה אנשים מסיימים כבר ואני רק יוצאת לריצה, יודעת שיהיה לי קשה בטירוף ומשום מה ממשיכה, על זה נאמר כל אחד צריך לפעמים high five  אייל פשוט קטע את ההיסוס שלי וגרם לי לצאת משטח ההחלפה (אזור הנוחות) אל הריצה (שדה הקרב) ואז הגיעו עוד מלאכים...פגשתי את מקס שלי שחיבק אותי ואמר לי את אלופה ואני מחבקת אותו חזרה ואומרת לו בדמעות שמאיימות לפרוץ ולחנוק אותי סופית, אני לא אלופה, אני עם כאבים ואני לא רואה את עצמי מסיימת, מקס מרגיע ואומר את אלופה בכל מקרה, עשית יופי של תחרות , גם לי יש כאבים אבל אני ממשיך, אנחנו נפרדים ועכשיו אני יודעת שגם אם אלך כל הדרך, אני חייבת לסיים, אני לא יכולה לאכזב את עצמי, את ילדי, את מקס עוד הרבה אחרים שנושאים עיניים מעודדים ומייחלים להצלחתי, אני עוברת למצב נחישות, התוצאה לא תהיה מזהירה זה ברור לי ועם זה יצאתי לדרך, יחד עם זאת ברור לי שעלי לסיים ואני אסיים. מבקשת משכך כאבים מרצים מוכרים שחולפים על פני, ואז מגיע מלאך נוסף , רואה שאני הולכת ועובר להליכה, מה קרה דויד שואל אותי, כאבים בצד, יש לך אולי אדויל? דויד שולף כדור נורופן קויק ואומר לי קחי זה יעשה את העבודה, נפרדים, הכדור מתחיל לעבוד ומהקילומטר הרביעי, בערך, אני מתחילה לחוש הקלה וממש לרוץ, שוב פוגשת את רונית לקראת הק"מ העשירי והמדהימה הזו כולה אהבה ועידוד, רצה לצידי מחזיקה בקבוק מים ומחכה שאקח מלח, רצה עוד קצת לצידי ולרגע אני איתה פחות חושבת על עצמי (ובעיקר מרחמת על עצמי) נפרדות, שוב פוגשת חברים טרימקסים מחייכים שמעודדים ושמחים לראות אותי נלחמת, מציצה בשעון ועד הק"מ ה-17 בערך רצה בקצב לא רע, שוב נחלשת, קצב שבע בשעון, מתייאשת לרגע ואז מופיע מקס מבין העצים, סיים את התחרות שלו וחזר ללוות אותי בשלושה האחרונים, איזה מלך! הכל בראש ! הכל בראש ! הכל בראש ! גווין שהיה שם בתחנת הריענון, שופך עלינו מים בקילומטר האחרון, עוד קצת מקס אומר לי....ואז אני רואה אותו מגיח מבעד לסיבוב , שער הסיום, שער הניצחון, הלב משתולל ורוקד, גם אני קצת רוקדת כך נדמה לי, רואה את כל החברים מחכים, מריעים, זהו אני על השטיח, חוצה את הקו, הגעתי, אפשר לעצור, עוצרת את השעון, כולם מחבקים, אין על החיבוקים המיוזעים האלה, רגע אינסופי של אושר, ששווה כל שנייה של סבל, יזע ודמעות....שווה שווה שווה , אני מאושרת!

______1.jpg

אז מה אני אומרת
1.מה שאני תמיד אומרת, אם אני יכולה כל אחד יכול וכל אחת יכולה !
2.כל מה שצריך זה (אגב זה מודל שנכון לכל שינוי שנרצה לעשות בחיים)

·         לרצות

·         להחליט

·         לקחת מאמן טוב ומנוסה

·         להתמיד על מנת להפוך בהמשך את הפעילות לחלק מאורח החיים (כל פעילות שנאהב במינון המתאים לכל עוסק)

·         לפרגן לאחר לא תאמינו איך זה חוזר בגדול

·         לחגוג הצלחות קטנות

·         ולהמשיך, תמיד להמשיך...

3.תמיד לזכור איך התחלתי, מה /מי הייתי לפני שנה, למה יצאתי לדרך ומה/ או מי הביא אותי עד הלום , לשמור על פרופורציות, להשאיר את האגו באוטו כמו שאומר יובל מאמן הרכיבה שלי וצניעות כן צניעות , זה קל מאוד לעוף על עצמך אחרי כל הישג ולא הכי בריא...

4.יש מלאכים עלי אדמות

5.רצוי להצטייד ב- חיוך גדול ופנים נקיות שיצא טוב בתמונת הסיום אחרי הכול, כמו שמקס תמיד אומר זה מה שנשאר וזיכרון מתוק.