top_logo.png

  _________________________2_01.jpg



        

אפיק ישראל בזוית הברפלדית

פרולוג
 
מיד כשנפתחה ההרשמה , עפר חן , חבר יקר ואיש ברזל אמיתי , רשם אותנו כזוג לתחרות. למה הסכמתי? באמת שאין לי שום מושג... אולי כי אני מאמינה ש"אדם ללא מטרה הוא כמו ספינה ללא הגה כיוון". (תומאס קרלייל).
אבל לאפיק צריך להתאמן והרבה ולכן ב- 27 באפריל , יצאנו עפר ואני עם עוד כמה חברים טובים , לרכיבה נעימה בסינגלים של מענית. הרכיבה בהתחלה הייתה באמת נעימה, אבל בהמשך קצת פחות... כשמפלס הטסטוסטרון עלה מאוד ומימדי האגו איימו להתפוצץ , דאגתי להרגיע את האווירה והמהירות באופן דרמתי וחד משמעי. בדיוק כמו שאני יודעת.אז התרסקתי. ואם כבר התרסקות – אז בגדול. עם איבוד הכרה. כזו שמצריכה חילוץ מהשטח ע"י אמבולנס. 
הנזקים : פרצוף שקיבל דפורמציה רצינית , כתף שחטפה בומבה ובעיקר פחד. פחד ענקי מרכיבת שטח.
 
 
פחד משתק רגליים
 
אז אחרי שהתאוששתי והפרצוף נראה קצת פחות מפחיד , החלטתי לחזור לאופני השטח.  או! אז גיליתי שאני לא מסוגלת. הפחד שיתק אותי לחלוטין.
ואני הרי רשומה לאפיק ישראל עם עפר...התחייבתי!
מילה שלי היא מילה. רכיבת שטח נהיתה פרוייקט. גיליתי שמרוב פחד אני לא יכולה לרכוב גם עם חברים. לא סומכת על עצמי ולא על אחרים.
או אז פניתי לחבר יקר ואיש מקצוע מדהים , שיעזור לי לחזור לעצמי , ואולי אפילו להשתפר טכנית.
ניל אובריאן. (המלך!!) הוא האיש שהצליח להחזיר לי את הבטחון שלי בעצמי וביכולת שלי לרכוב את האפיק ללא שום "תקלות" של נפילות , התרסקויות ופחד בכלל.הזמן עבר , ניל מאמן אותי , ואני מקבלת ביטחון ביכולות שלי. עם העלייה ביכולת הטכנית מופיע לו הבטחון העצמי ביכולת הגופנית והמנטאלית להתמודד עם האפיק.
 
ואז הגיע השבוע של האפיק.
 
פתאום הבנתי שאני מתרגשת. פתאום הבנתי שזה כאן. עפר ואני כמעט ולא רכבנו יחד...אבל דיברנו המון בטלפון.(אה, זה לא נחשב?) אני ? סומכת על החברות רבת השנים שלנו , על ה"עומק" ברגליים , ועל חוש ההומור.
יום לפני התחרות – אנחנו נפגשים בחנות אופניים להשלמת קניות ציוד אחרונות ומשם לארוחת צהריים כיפית יחד.
17.10.2013 – יום חמישי בבוקר , בוקר היום הראשון של התחרות. אנחנו מגיעים יחד לכפר התחרות. איזו אווירה , איזה ארגון. ברמה הכי גבוהה שאני פגשתי עד כה בארץ. באמת ברמה של חו"ל. (לפחות לפי מה שאני חוויתי).
מרכיבים אופניים , מתלבשים , ניגשים להשלים הרשמה. ואחר כך להסתובב בין החבר'ה. בין כל הגיבורים. מרגישים את ההתרגשות באוויר. איך מרגישים? לפי התור לי בתי השימוש הניידים של "מוצאות".לא מי יודע מה...
 
בדרך אפילו מצליחים לשיר...(שירי עמק יזרעאל וסובי ממטרה, בהתאמה לחוויות הדרך) , כמו שהחלטנו : אנחנו פה לסיים בריאים ושלמים ובעיקר להנות.
 
באמת שרוב הדרך נהנינו. עד לקטע  מישורי מסויים בשעת צהרים חמה  עם רוח דרומית חזקה בפנים ,כשעפר נותן עבודה מלפנים ואני יושבת בדראפט מאחור...יא הולוהים כמה היה קשה הקטע הזה!
מסתבר שזה היה רק הספתח לקושי. כי בדרך חזרה ליער הזורע (צריכה לבדוק שזה המיקום הנכון) , הסינגלים היו בשיפועים כאלו שאפילו הסונטו שלי התבלבל.
יורדים מהאופניים ומתחילים במלאכת Hike a Bike. את הפעולה הזו נעשה עוד הרבה. מה זה הרבה? המון!!!
ממשיכים לרכוב לאט לאט איפה שיכולים , ואיפה שלא, אז לא...הגענו לקו הסיום עייפים , מופתעים אך מאוד מרוצים. שטפנו את האופניים במתחם השטיפה , לצד מתחם האוהלים המפואר , הלכנו לקחת בירה (שחולקה למשתתפים בחינם) , ומשם לחדר האירוח שבו לנו יחד עם עוד חברים. (שתי אפשרויות לינה לבחירה היו למתחרים : אוהלים וחדרי אירוח של קיבוץ רמת השופט).
 
זינוק
השעה היעודה מגיעה. 92 ק"מ עם 1480 מטר טיפוס. או יה. זינוק. וואו. הזינוק מתגלגל. וגם אנחנו מתגלגלים. הסכמנו בינינו שאני הגורם הממתן. לי יש פחות אגו גברי ולכן אני אחראית על הקצבים/אוכל/שתייה/ג'לים וכו'. (יצא שגם הפסקות פיפי היו באחריותי).
מתחילים לרכוב, ושנינו , בלי מילים , מבינים ש"היום אין רגליים". שניינו יודעים להתמודד עם המצב. אוכלים בזמן שותים בזמן מורידים ראש ומסובבים רגליים. יש את מחר ויש את מחרתיים...
 
בחדר פותחים עוד בירה ומתחילים לאכול. מעכשיו ועד שנעצום את העיניים זו תהיה התעסוקה העיקרית שלנו. אה, והרבה הרבה הרבה צחוק. עכשיו אני מבינה מה הגברים אוהבים במילואים....
 
בערב , בחדר האוכל , בתום ארוחת הערב ולפני טקסי הפודיום , מגיעים לשאת דברים לזכרו של גיורא צחור ז"ל  , (אבא של גל,רן, חן , הילה ובעלה של עדה), ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט וסגן הרמטכ"ל אלוף יאיר נווה. על האתנחתא הקומית מופקד ומבצע  , ( איך לא?) , באופן מעולה , נמרוד(נימי) כהן.
 
לילה, בוקר ויוצאים לדרך
בוקר היום השני – יום שישי – 18.10.2013. מתעוררים מוקדם. 04:45 . מבחינתי זה כמעט ולא מתעוררת. ישנתי רע מאוד. החבר'ה עבדו בנגריה כל הלילה .(תרגום: נחרו כמו מסורים!!) מתעוררים לשמועה שעשוי לרדת גשם. עפר ישר מוצא את חצי הכוס המלאה ומסביר ש"לנו זה מעולה. ככה כולם יתקעו בבוץ ויצטרכו ללכת...ושם אנחנו שווים ביכולות".
ארוחת בוקר, חזרה לחדרים להתארגנויות וקדימה לקו זינוק. בתוך ה"בוקס" , עפר מסתכל עליי ואומר: "היום יהיו לנו רגלים טובות. אני מרגיש את זה". אני מהנהנת בהסכמה. פעם ראשונה בחיי כרוכבת , שאחת המטרות שהוצבו היא : לסיים ולהנות. הווה אומר – להשתתף בתחרות. פשוט לקחת חלק. לי באופן אישי זה קשה ומוזר כי אני מתחרה בערך מגיל 12...(לא באופניים. אבל תמיד בספורט). אז יש בי איזה שהוא לחץ של קו זינוק אבל אני מבינה שהוא מיותר לחלוטין. "תרגעי מיד" אני אומרת לעצמי. שיעור לחיים.
מזנקים. מצב הרוח מצויין. מזג האוויר עוד יותר. קריר ונעים. המסלול : 100 ק"מ עם כמעט 2000 מטר טיפוס. איך שהוא , אני רגועה ונינוחה. ואכן, הרגליים מרגישות מד-הים , הראש משוחרר עפים בירידות , שומרים על הדופק בעליות ,(מחר יש עוד יום. והיום הוא עבה...) , אוכלים שותים ונחים לפרקים. הכל פיקס.
 
הייק א-בייק
 
ואז. או אז!!! מגיעות עליות טכניות רעות מאוד מאוד מאוד לכיוון המוחרקה. זה היה המקום להשתמש ו ה מ ו ן  בטכניקה ההיא...Hike A Bike . בחיים לא הלכתי עם אופניים בשיפועים כאלו שאילצו אותי גם להוריד את הראש. כבר לא רציתי לראות למעלה. היה קשה. קשה מאוד מאוד. אבל בשלב הזה עפר ואני מסכימים שאולי המסלול יותר קשה מאתמול אבל אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב.
מגיעים לפיד זון השני , אני עם שכמה תפוסה (Hike a Bike אמרנו?) שקיבלה אדוויל , עיסוי מעפר עם משחה מקררת , ומוסיפה גם כדור מגנזיום. שיהיה. מפנקים אותנו בשימון שרשרת (תודה לגל משימנו!) , מילוי מים בתרמילי הגב, איזוטון ,שטוחים, בננות וסוכריות ג'לי. חוץ מזה הכל יופי. מתנחמים שהחלק הקשה של היום כבר מאחורינו. אה...אז זהו. שלא!
קטע מישורי קצרצר מוביל אותנו לסשן עליות נוראי . חלק רוכבים וחלק לא מבוטל הולכים. הולכים זו מילה שלא מתארת את המצב נכון. דוחפים במעלה עליות מטורפות. כאלו שגורמות לי לחשוש שסינדרום טורט התפרץ אצלי כי כמות הקללות שיוצאות לי מהפה מפתיעה גם אותי.
ואז פתאום נהיה רכיב וכיף. רוח חזקה מקררת. אנחנו מרגישים טוב וזורמים...ואז, לא יודעת למה, אני אומרת לעפר בצחוק :  "איפה הגשם שהבטיחו לנו?" לא עוברות ארבע דקות וארובות השמיים נפתחות מעלינו במלא עוזן ועוצמתן. את אשר יגורנו – בא לנו. השטח הפך להיות בלתי רכיב בעליל. בין אם בגלל שהעליות והירידות מורכבות כולן מאבנים שכרגע הן חלקלקות ואין אחיזה בכלל , או שכמויות הבוץ שנדבקו לנעליים ולגלגלים לא מאפשרים שום תזוזה.
חוזרים לפעילות העיקרית של היום. Hike a Bike. ברגע שיכולנו , התיישבנו , הוצאנו כפות מהתיק והקרבנו אותן לטובת ניקוי הקליטים והפדלים. אז השביל נהיה רכיב והמשכנו לזרום...
 
גם מתכת מתכופפת
בדרך פוגשים מרשל לפני כניסה לסינגל שמציע שנוותר על הכניסה , כי לחבר'ה שעברו לפנינו ויתרו עקב בעיות עבירות.
זה היה עבורי רגע ממש מקל ומשמח שהתחלף באיבחה בשבירה מנטאלית קשה. פשוט התרסקות. לא יכולתי לאסוף את עצמי ולהמשיך את התחרות. עליתי לרכב של המרשל בוכה ומאוד מאוכזבת מעצמי.
עפר המשיך את הרכיבה לבד וסיים את הסטייג' לפני זמן הסף. איש ברזל, כבר אמרתי?
לא מצהירה הצהרות לגבי השנה הבאה. אבל אין לי ספק שבמסגרת כזו או אחרת , אחזור לרכוב את המסלול הזה ולסיים אותו כמו גדולה.
אני יודעת שאני יכולה.
זה המקום להודות :
לאיש החזק שאיתי. דויד אדר. שלאורך כל הדרך תמך עודד ודחף (ובא בלילה לתת לי נשיקת לילה טוב).
לעפר חן – השותף האולטימאטיבי. לא. הוא לא פנוי לשותפות. הלו"ז שלו סגור עד 2024.
לניל אובראין. איזה איש מדהים.
 
 
 
 
 
 
 
 
Share

BANNER4.jpg

aaa22.jpg

facebook.jpg

panaracer.jpg

ofanaim_magazin199.jpg

small_baner_motoofan.jpg

 

קוראים כותבים

מצאת מסלול רכיבה מענין? צילמת וידאו מגניב? הצטרף לקהילת הכותבים של אופניים! הצטרפותך תאפשר לך להוסיף ב"אזור הפרטי" אשר יופיע כאן כתבות ומסלולים, להשתתף בפורום אופניים, לנהל בלוג רכיבה, לקנות בחנות שלנו ולקבל עדכונים למייל בנושא אופניים

הניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים במייל על הנושאים הכי מענינים, המבצעים הכי חמים והחדשות האחרונות בנושא אופניים, הרשם לניוזלטר:

__________________________01.jpg

galil_ole_small.jpg

logo_jpg.jpg