top_logo.png

  _________________________2_01.jpg



        

מיומנו של רוכב אופניים מתחיל - פרק 1

blog2.jpgתעקפו אותי, למה לא.
"לך תקנה לך אופניים, תעשה קצת ספורט"- ככה היא אמרה.
"אבל אופנים כמו שאני רוצה עולים המון כסף"
"זה יותר זול מניתוח מעקפים."

אז קניתי אופניים. טוב, זה לא היה כל כך פשוט כמו שזה נשמע. חיפשתי באינטרנט, ואפילו קניתי עיתון של אופניים. יש אופניים לשטח, ויש אופניים לכביש. בכביש יש משאיות ובשטח , לפחות איפה שאני גר מסתובבים כל מיני כאלה שלא טוב להסתובב בחברתם.
ואז התברר לי שגיסי הוא רוכב אופניים כמה שנים. הוא המליץ לי על משה שהוא מוכר אופניים וגם חבר שלו שאפשר לסמוך עליו. הלכתי אליו וקניתי אופניים יפים כאלה. ספישלייזד קוראים להם. ככה היה כתוב לפחות. ואחר כך הוא אמר שצריך עוד זה וזה וההוא. אז הסתפקתי בקסדה (כי גלעד אמר) ומכנסים וחולצה וכפפות ומשאבה ופנס אחורי. כי קדמי בדיוק נגמר.
נסעתי קצת, והיה נורא כואב שמה. איפה שיושבים, על יד גם. אפילו שלבשתי את המכנסיים המצחיקים שהוא מכר לי במלא כסף. מכנסיים כאלה שיש להם למטה מין ריפוד שדומה ל…נו, אתם יודעים,ממש כאב. התקשרתי לגיסי בבקר והוא אמר שצריך להתרגל ואולי כדאי גם לכוון את הכסא.
ופתאום ירד גשם, המון גשם והיה קר. היו שלש מעלות בחוץ, וגם אותם הרוח פיזרה ולא יצאתי מבית והאופניים הסתכלו עלי עצובים כאלה, והכרטיס אשראי אמר - שילמת אולי תעשה עם זה משהו.
חיכיתי ליום ששי ונסעתי למשה. משה בחור נחמד, הוא מכר לי ריפוד לכסא והתאים לי את הגובה. כלומר אני נשארתי באותו גובה שהייתי, רק הנמיך את הכסא.
באותה הזדמנות גם קניתי מין מתקן כזה שמחברים אליו את האופניים כשקר. כלומר כשקר לך, לאופניים לא אכפת. אתה בבית ואפשר לרכב עליהם כאילו היו אופני כושר. 
וקניתי מין מנעול מתוחכם כזה לקשור את האופניים, ומגן בוץ גם. למקרה שירד גשם. ולא קניתי פנס קדמי, כי בדיוק נגמר.

==

עבר שבוע והיה ממש קר. והנה נזכרתי שקניתי את מה שקוראים אנשי האופניים "טריינר" - ואני קורא לו מכסח התירוצים. (קוראים לזה טריינר , על שם הממציא יעקב טריינר, שהיה מפקד בכיר בחיל האוויר של בלגיה, והיום יש לו מוזיאון של אופניים ישנות בעיר דרומית).
נכון שקר בחוץ, ושאין לך פנס קדמי (בדיוק נגמר) ויש רוח ומכוניות ואתה עוד לא לגמרי יודע איך מעבירים הילוכים.
שים את האופנים על הטריינר ותתחיל סוף סוף. ככה אמר לי חנוך מרמרי, כלומר לא הוא באמת. בדיוק קיבלתי מהדואר את הספר שהזמנתי. כזה שכתוב עליו - חנוך מרמרי על האופניים. ועל הספר יש תמונה, כמובן, של חנוך מרמרי על האופניים אז לא היה לי נעים.
לבשתי את המכנסיים המצחיקים, החתול התבונן בי מודאג קצת ואשתי אמרה שאני נראה כמו רקדן בלט ביום רע במיוחד, ושאני לא אעז לצאת ככה לרחוב.
"בקור הזה, השתגעת?" אמרתי.
עליתי והופה, רכבתי חצי שעה. שזה כמעט ארבעים דקות, תודו.

בדרך ל"בר בהר" 23.05.08

אני עדיין מתמודד עם הקושי לשלב רכיבה קבועה בתכנית השבוע שלי. למרות זאת, אפשר לראות שהתקדמתי ביכולת. מבטטת כורסה פתטית שמתקשה לעלות במדרגות, שודרגתי קצת ועכשיו אני מסוגל לרכוב רצוף שעה וחצי, בלי שארגיש מאמץ קיצוני. אני כבר לא מתנשף במדרגות, ולא נחנק כשאני רץ לאוטובוס. (אבל זה לא קשור, קיבלתי רכב מהעבודה).
את המסלול הבסיסי שלי כבר הכפלתי פי שניים, והעליות שבו, שהיו כה אכזריות, כבר התרגלתי אליהם. ההילוכים כבר כמעט מתחלפים לבד. צירפתי רכיבות לילה, לבוש בווסט מחזיר אור ושלל פנסים. (הכביש שאני רוכב בו מואר ורחב.) זה עדיין לא מספיק, אבל אף אחד לא הבטיח שכל הפרויקט הזה יהיה קל. לקנות אופניים, זה פשוט. וגם לקרוא מגזינים אינה מלאכה מעייפת כל כך. החכמה היא לשלב את הרכיבה באורח החיים.
אצלי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, באמת, כי אני גר בראש ההר. מצד שני, לנסוע - אפילו חצי שעה ולרכוב באיזה מקום, מוציא לי זמן שיכולתי בו לרכוב עוד. ולא כל שבוע יהיה לי זמן לזה. לכן עכשיו אני אנסה לשלב. מצד אחד הגדלת הטווח של הטיולים מהבית וחזרה, ומצד שני, אעשה גם מסעות בכיוון אחד - מהבית - בימים שאשתי יכולה לאסוף אותי מהיכן שהוא שאגיע אליו. פה ושם גם אצא לרכיבה בבית שמש. קצת מכל דבר, לפי הפנאי שיש לי באותו שבוע.
יש לי עדיין מין חשש עמום, לא יודע ממי לא יודע ממה. לכן אנסה להגדיר יעדים קונקרטיים, שמותחים בכל פעם את מה שעשיתי עד לאותו שלב. המשימה הבאה - להגיע ל"בר בהר" ברכיבה, ולחזור. "בר בהר", זאת כל רוכב אופניים יודע, היא נקודת ציון משמעותית. מיתולוגית כמעט. המרחק מביתי הקט אל הבר - הוא עשרים קילומטר בדיוק. לא משהו שאני לא מסוגל לעשות, ככל הנראה, ובכל זאת משהו שלא ניסיתי עדיין.
אתמול רכבתי חצי דרך. בנינוחות, נתתי לגרוויטציה לעשות את שלה בירידות ושמרתי את מאמצי לעליות. חוץ מקטע אחד קשה, ושתי משאיות מעצבנות, עבר בהחלט בשלום. ביום ששי - אם לא יצוצו בעיות מיוחדות אני עולה לאופניים ונוסע. ויהיה מה שיהיה. צריך להפסיק לחשוש.

========

יום ששי חזר. חשבתי לצאת בשש, יצאתי בערך בשבע. החצי הראשון של הדרך היה קל למדי. חוץ מעליה ערמומית אחת בפניה מכביש 60, הכל עבר כשורה. אלא מה, בעודי גולש לי לכיוון ביתר (לא זאת שזכתה בדאבל, העיר), והרוח מנפנפת לי בשאריות השיער, מצד שמאל , אני שומע בשקט - חכה חכה, אתה צריך לחזור את הדרך הזו בדיוק. חכה חכה, עוד תשלם על הירידות.
עוד כמה קילומטרים נוחים יחסית ועוד שנים שלושה. והגעתי למחסום. עברתי אותו חיש ונכנסתי לארץ רוכבי האופניים. ימינה בצומת צור הדסה, שני קילומטרים קלילים, והנה הבר שבהר. סגור. טוב, ידעתי שסגור בשעה הזו, אבל בכל זאת הצטערתי קצת. חוץ מרוכבת אחת שחנתה שם ויצאה, ובדרך בירכה אותי לשלום, והעובדים שהתחילו להתארגן, לא היה אף רוכב ולא אופניים נוצצות וכלום. מילא. נחתי, שתיתי, וכו’ - ויצאתי לדרך חזרה, עם חשש מסוים מהעליות שבדרך. 
עד ביתר, הכל היה בסדר. עליות, אבל בסדר. עזבו אתכם מאחוזים ושיפועים - אני יש לי סולם עליות משלי. הסולם הוא לוגריתמי, כלומר מעבר משלב לשלב הוא פי עשר:

1) בסדר, מה לעשות שלא הכל ירידות
2) צריך להתאמץ
3) מעייף
4) סבתא שלי רואה כוכבים

זו היתה עליה מסוג 5. רק שלשה וחצי קילומטרים, אך במצב הכושר שלי יש פה עדיין אתגר של ממש. אבל - כבישונים אמיתיים לא יורדים מהאופניים ודוחפים אותם ביד. לא ולא. נאבקתי עם כל מטר, ויכולתי לו. וגם הגעתי הביתה, ברכיבה. שאר העליות כבר התביישו לדבר ונתנו לי לעבור בשקט.

המשך בקרוב...

כתב: גלעד סרי לוי

 
 
Share

BANNER4.jpg

aaa22.jpg

facebook.jpg

panaracer.jpg

ofanaim_magazin199.jpg

small_baner_motoofan.jpg

 

קוראים כותבים

מצאת מסלול רכיבה מענין? צילמת וידאו מגניב? הצטרף לקהילת הכותבים של אופניים! הצטרפותך תאפשר לך להוסיף ב"אזור הפרטי" אשר יופיע כאן כתבות ומסלולים, להשתתף בפורום אופניים, לנהל בלוג רכיבה, לקנות בחנות שלנו ולקבל עדכונים למייל בנושא אופניים

הניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים במייל על הנושאים הכי מענינים, המבצעים הכי חמים והחדשות האחרונות בנושא אופניים, הרשם לניוזלטר:

__________________________01.jpg

galil_ole_small.jpg

logo_jpg.jpg