אקסטרים בניחוח צרפתי - לה-ז'ה בדיוק התכוונתי!

[אופיר שמואל]

 אז מה היה לנו? אינספור רכבלים, מבחר מסלולים משובחים, מהירות מטורפת, אווירה משכרת חושים, אוכל טוב, בירה צרפתית משובחת ו...חבורת רוכבים מלאי נחישות ורצון טוב שבלעדיהם, כנראה שהחופשה הזו לא הייתה מתאפשרת.

תאמינו או לא – עד כמה שיישמע לכם הזוי, את הסיפור על חווית האקסטרים שלי מצרפת, אני כותב לכם, היישר מהמילואים בגבול הצפון כשמולי מנופפים בידיהם (וכנראה שלא מתוך שכנות טובה) חבורת לבנונים עם דגלי החיזבאללה. בכל מקרה, אני בטוח שהחוויות שלי מהמוצב בצפון, מרגשות ככל שיהיו, אתם בטח מעדיפים לשמוע על מעללי במדינת הטריקולור, ארץ הבאגט, הגבינות והאלפים – או בקיצור, צרפת!

למען האמת, הסיפור הזה התחיל לפני יותר משנתיים. אני ועוד מספר חברים טובים, שניתן לכנותם לוחמי סופשבוע, או, weekend warriors, היינו נוהגים לסיים את מנת האקסטרים שלנו עם כוס קפה מהביל ישר מהפינג’אן שנשלף מאחת המכוניות. כמנהגינו בקודש, היינו מקשקשים קצת על הדרופים שקפצנו והסינגלים הטובים בהם רק לפני רגע רכבנו, והבטחנו לעצמנו שיום יבוא, ולא נסתפק בשביליה האיכותיים אך המאד מאד קצרים שיש לארצנו הקטנה להציע. מה לעשות, כשמדובר על רכיבת פרי-רייד או דאון-היל, המסלול היחיד שמסוגל להתמודד עם ההגדרה של "מסלול ראוי", הוא ללא ספק – מנרה.

אבל עם כל הכבוד לצפון ולצוק מנרה, עם הזמן התחלנו להרגיש שמשהו חסר... תחושה של " טוב יאללה..הגיע הזמן למשהו אחר...משהו אמיתי...משהו כמו בחו"ל...". באחד מסופי השבוע, כשהרגשנו שהברזל לא יכול להיות חם יותר, החלטנו להכות עליו בכל הכוח והצלחנו לארגן נסיעה משותפת של כל חברי הכנופיה לחופשת רכיבה בצרפת. כמובן שלא הכל עבד כל כך חלק, הרי היה עלינו "לרכך יעדים" ולשכנע את בנות הזוג היקרות שלנו שעכשיו זו ההזדמנות הטובה ביותר לכל הכנופיה לטוס יחדיו, ושבעתיד הלא כל כך רחוק, כשיתחילו לצוץ להם זאטוטים קטנים בקרבנו, העניין יהיה רק יותר מסובך. אחד מהחברים הגיע "לפשרה" עם בת זוגו – " ..אין בעיה, אתה יכול לטוס בשמחה, אבל כשאתה חוזר, אני רוצה עוד ילד...". ואני אומר, כל הכבוד – מה לא עושים בשביל רכיבה...

שגרירות ישראל

אז אחרי שסגרנו את עניין האישורים המשפחתיים, עכשיו היה עלינו לטפל בכל העניין הלוגיסטי, שלהפתעתי הרבה, לא היווה מכשול או בעיה כלל וכלל. את המלון, או יותר נכון אכסניית גולשים ביימי החורף הקרים שמתחלפים ברוכבי אופניים מיוזעים בקיץ, סגרנו מול רועי לוי- ישראלי יקר המנהל את המקום, שדאג לנו לחבילה הכוללת איסוף משדה התעופה, לינה לשבוע ימים, ארוחות כיד המלך, סקי פס מלא לשבוע והדרכה על המסלולים והאתרים המקומיים שאסור לפספס- כל זאת במחיר סביר לחלוטין של 450 אירו! את האופניים פירקנו ועטפנו בלא מעט פצפצים ודחפנו אל תוך קרטונים ייעודיים, שניתן אגב להשיג ללא עלות בכל חנות אופניים, ביטוח נסיעות הכולל רכיבת אופניים אתגרית קבלנו באמצעות שיחת טלפון פשוטה לסוכן הביטוח.

לאחר כל זה, לא נשאר אלא לצאת לדרך! בסוף השבוע שלפני הטיסה, ארגנו מפגש פסגה מרגש של כל החברה הטובים, ציוד חדש נשלף משקיות, חולצות חדשות שעבדכם הנאמן הפיק לצורך המאורע החגיגי חולקו בין החברים והבירות הונפו לאוויר – " לחיים, צרפת! ! Here we come ".

הטיסה שלנו נקבעה ליום ראשון ב-07:40 בבוקר, מת"א לג’נבה. בשעה 06:00 כבר היינו אחרי שלב הצ’ק אין ועשינו דרכנו אל מעמקי טרמינל שלוש, כשעם כל צעד שעשינו לכיוון הדיוטי-פרי, החיוכים שעל פנינו רק התפשטו והתרחבו וכשעלינו למטוס, נדמה היה שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות.

נחתנו. הגענו לשוויץ, ועתה היה עלינו לחלץ את הציוד שלנו ואת הארגזים המאכסנים את היקר לנו מכל – אופני הדאון היל שלנו. אחרי קרוב לשעה של המתנה מייאשת (אחרי הכל, ישראלים ולחכות בסבלנות לא ממש הולך טוב ביחד) אספנו את הציוד ואת זוגות האופניים והחלנו בדרכנו אל מחוץ לטרמינל. בדיוק מדהים של שעון שוויצרי, שני נהגים סקוטים שהגיעו לאסוף אותנו, חיכו לנו עם שלט מתנופף וחיוך לבבי – הם בדיוק בראש שלנו, חשבתי.

העמסנו את כל הציוד בשני הטריילרים שהגיעו לכבודנו, קפצנו אל תוך הרכבים ויצאנו לדרך כשהנהג שלנו אמר "קצת יותר משעה ואנחנו מגיעים ללה-ז’ה..". הנהג הוא סקוטי, העיירה אליה אנחנו נוסעים צרפתית והדיוק הוא שוויצרי – כבר התחלה טובה, לא?!

הלומי נוף

לאחר שעה אחת וחמש דקות של נסיעה, חצינו את השלט המורה לכיוון "les-gets". אנחנו, ציין הנהג, הולכים להתאכסן בעיירה הסמוכה הנקראת מורזין (morazin), שהיא קצת יותר נמוכה ונמצאת במרחק של 15 דקות רכיבה במדרון מלה-ז’ה. הנהנו בראשנו בחיוך ולא הוצאנו מילה מהפה, היינו עסוקים מדי בלהיות בהלם מהנוף המדהים ששטף לנו את העיניים. הכל ירוק מסביב, עשרות גוונים שונים ומשונים של צבע ירוק בכל פינה- בעצים, בשדות, בפרחים ולמעלה בפסגות ההרים שמעלינו, הפסגות של האלפים (כן..כן..האלפים) הכל בוהק מלבן, בוהק מהשלג המכסה ברכות את גושי הסלע העצומים הללו שבקעו להם לפני מיליוני שנים וממלא את הנחלים הרבים שמסביב במים צלולים וטהורים. עוד חמש דקות של פסטורליות, והגענו ליעדנו. רועי, מנהל האכסניה, פגש אותנו ובחיוך רחב ציין שיהיה לנו עוד הרבה זמן להתפעל מהנוף- עכשיו צריך לזרוק את התיקים בחדרים ולבוא איתו לגראג’ ולהרכיב את האופניים, כדי שיהיו מוכנים לרכיבה למחרת בבוקר. שעה אחרי, ובאותו גראג’ הייתה ערימת קרטונים ריקים המסודרים אחד על השני, ולא פחות מתשעה זוגות של אופניי דאון היל נקיים ומצוחצחים שנראו הרבה יותר טוב מחוץ לקרטונים מאשר בתוכם.

את שאר שעות אחה"צ והערב העברנו בתחקור מדוקדק של "מה עושים?...איך מגיעים?...מה הכיוון?" כאשר ב-22:00, עייפים ורצוצים עלינו על יצוענו, ועם אותו חיוך שמלווה אותנו כל היום ועם בטן שמקרקרת מהתרגשות, אמרנו לילה טוב אחד לשני – מחר זה מתחיל!

והנה זה מתחיל

הבוקר הראשון שלנו בעיירת האלפים הצרפתית, התחיל עם סימני שאלה. כל הלילה ירד גשם ונדמה היה שהוא לא מתכוון להפסיק. כשישבנו ללעוס את ארוחת הבוקר, רועי ידידנו אמר בביטחון שאין לנו מה לחשוש מהבוץ ושעד שעות אחה"צ המסלולים יהיו יבשים ורכיבים.

יצאנו לרחוב, כל אחד מאיתנו חמוש מכף רגל ועד ראש במיגון מלא ושמנו צעדינו לכיוון הגראג’, שם חיכו לנו בסבלנות כל זוגות האופניים. כיוונים אחרונים, עוד קצת משחקים עם הבולמים והגיע הזמן לקצת רוק’נרול! סגרנו אחרינו את דלת הגראג’ ועלינו במעלה הרחוב אל עבר אחת משתי תחנות הרכבל הסמוכות לרחוב הראשי של העיירה. תוך כדי דיווש איטי, המאפיין את שעת הבוקר ואת העובדה שאופני דאון היל וגם אנחנו לא משתגעים על עליות, החלנו לגלות את המקום אליו הגענו. כל אדם שלישי ברחוב היה רכוב על אופניים, הורים וילדים הסועדים את ארוחת הבוקר שלהם בבתי הקפה שברחוב, כשלצידם מונחים זוגות האופניים הגדולים והקטנים שלהם, בחורות אירופאיות טובות מראה שתוחבות את עיניהן הכחולות ושערן הזהוב אל תוך קסדות מעוצבות ותנועה זורמת של עשרות רוכבים בכיוון אחד וברור – אל הרכבל.

הגענו אל תחנת הרכבל הנמצאת למרגלות הפלני (mont plenny), אחד מאתרי הרכיבה המומלצים באזור, הכולל מספר רב של סינגלים ושבילים פתוחים בכל הרמות. היום, החלטנו, נרכב לכיוון לה-ז’ה וניראה מה יש למקום להציע. כשירדנו מהרכבל, לא יכולנו לראות את מורזין מתחתינו, והמחשבה על כך שמעכשיו הדרך היא רק למטה, הקפיצה את האדרנלין שלנו לרמות הנמצאות בודאי מחוץ לחוק.

התארגנות אחרונה, בדיקה שכולם נמצאים ותפילת תודה לאבינו שבשמיים והנה יוצאים לדרך... ירידה....ירידה...אבנים...קפיצה...ברם חזק ימינה...דרופ לסלופ שמעיף אותך קדימה....ברם שמאלה..ישורת ו...צריך לרדת מהמסלול. הקטע המהיר והעצבני אותו עברנו הוא "הפתיחה הנינוחה" של המסלול היורד מהפלני כל הדרך בחזרה למורזין. כאמור אנחנו בדרכנו ללה-ז’ה, שם צריכים לחכות לנו מסלולים קצת יותר שפויים שיכניסו אותנו לאווירה ולעניינים. אחרי שניערנו את כפות הידיים מהעומס הפתאומי שתקף אותן ועם חיוך אינפנטילי בעיניים ומשפטים כמו "וואו..בנאדם...מה זה היה?" מצאנו את השלט המורה לכיוון הנכון ויצאנו שוב לדרך.

על קו הרכס, הנפרס בין שתי העיירות וממשיך הרבה אחריהן, ממוקמים לא פחות מ- 24 רכבלים (!!!) ומאות מסלולים שונים מכל הסוגים ולכל הרמות. הכינוי "גן עדן לרוכבי אופניים" לא יכול להיות מציאותי ונכון יותר. כל מסלול מסומן ומתוחזק מסביב לשעון כך שאם בראן אחד גילנו בעיה כלשהי במסלול, בראן הבא אחריו הבעיה כבר לא הייתה קיימת. אינספור המסלולים הקיימים באזור רחב זה נחלקים על פי רמות הקושי ובסימנים מוסכמים לפי צבעים מירוק לשחור, כאשר ירוק הוא מסלול המתאים למשפחות ולרוכבים שפויים ושחור מתאים אך ורק לרוכבי דאון היל מקצוענים שהשפיות שלהם בהחלט נתונה בספק.

כשהגענו ללה-ז’ה נגלתה לפנינו עיירת רוכבים חלומית. הרכבלים הסמוכים לעיירה עובדים ללא הפסקה כל יום מתשע בבוקר ועד חמש וחצי אחה"צ, כך שתנועת הרוכבים אל ראשי ההרים ובחזרה למטה לא פוסקת במרבית שעות היום. שני המסלולים החמים שהם בגדר "חובה", שיש לעיירה המקסימה הזו להציע לרוכבים המבקשים לשלב טכניקה, מהירות והמון אדרנלין, הם השוואן (shavvan) והמונט-שרי (mont-cherry). הראשון הוא מסלול רחב יותר ונחשב לידידותי מאוד ונוח להתחלה ואילו השני הוא מסלול מהיר במיוחד, הכולל שיפועים לא נורמאלים וסיבובים חדים במהירויות גבוהות. על שני המסלולים הללו העברנו את היומיים הראשונים שלנו באלפים, כאשר בסוף כל יום רכיבה היינו מכוסים בוץ מכף רגל ועד ראש, שאגב לא הפריע לרכיבה ולהנאה כלל וכלל, אלא רק הוסיף להן.

מהירות רבותי מ ה י ר ו ת!

ביום השלישי חיכתה לנו הפתעה. באוורייאז (avoriaz), עיירת נופש שקטה הנמצאת בסמוך למורזין, נערכה תחרות סלופסטייל עם טובי הרוכבים מכל העולם. כמובן שלפספס את התחרות היה דבר שלא היה בכלל בחשבון והיה שווה את הדרך הקשה מנקודת הירידה מהרכבל ועד לעיירה עצמה, הממוקמת על ראש קו הרכס.

האירוע עצמו היה עוצר נשימה. מאות צופים נלהבים שדחפו חבורת רוכבים לא שפויים אל קצה גבול היכולת שלהם, קפיצות מסולמות שהותקנו על גגות הבתים, סלטות באוויר, 360 מעלות ומה לא...

בסופו של האירוע פגשנו את האחד והיחיד, הלא הוא סדריק גרסיה, אייקון ושם דבר בקנה מידה עולמי בכל הקשור לאופניים ואקסטרים! כמובן שלא יכולנו להתאפק וכמו ילדים קטנים שהגיעו לפסטיגל ופגשו את אלילם, ביקשנו חתימה ותמונה משותפת...

הימים הבאים שעברו עלינו היו רוויים ברכיבה. הכאבים בידיים עברו, וההיכרות עם המסלולים עשתה את שלה – רכשנו ביטחון והרשנו לעצמנו "לשחרר" יותר ולהימנע משימוש מיותר בברקסים. התוצאה רבותי – מ....ה...י...ר...ו...ת ! לא להאמין כמה מהר אפשר לרכב בשבילים שבנויים כל כך טוב, בשיפועים הנכונים ועל האופניים שלנו, שסוף סוף חייכו אלינו כאילו הגיעו למסלול הייעודי שלהם. את מרבית תשומת הלב בחרנו להעניק למסלול הפלני ועם כל ראן שעשינו עליו הצלחנו לרכב מהר יותר ויותר. מסלול הפלני משלב צניחה של כ- 500 מטרים בערך, מנקודת ההתחלה ועד נקודת הסיום יחד עם סיבובים מהודקים ומדויקים, המאתגרים את הרוכב כל העת יחד עם שיפועים חדים וקפיצות אינסופיות.

אחד הדברים המלהיבים בטיול שלנו אינו קשור לרכיבה דווקא, אלא לתודעת השירות של חנות אופניים קטנה ומיוחדת, שהצליחה להעלות חיוכים על פנינו בזכות אדיבותם של העובדים בה ורצונם הטוב לסייע לנו. למזלי הרע, הצלחתי לשבור את אחד הצירים של אופני הדה-וינצ’י שלי. הבעיה הקשה הייתה יכולה להיות נשיקת מוות לטיול עצמו ולרכיבה כולה, אלמלא קור רוחו ומקצועיותו של בעל אותה חנות. אמנם, ברגע הראשון מה שיצא מפיו היה "או לה לה...!" שלא נשמע כמבשר טובות, אך לאחר קרוב לשעה הבעיה תוקנה באמצעות אלתור גאוני. כשניגשתי לשלם לחבר הצרפתי החדש שלי, כל מה שהוא הסכים לקבל עבור השירות היה...לא תאמינו – 3 פחיות קוקה קולה, בשבילו ובשביל שני העובדים הנוספים בחנות!

האלתור אגב, עבד מצוין ועובד טוב מאוד עד עכשיו ואין ספק שגם חסך לי אי נעימות גדולה מאוד ולא מעט כסף.

לאחר שבוע רכיבה עמוס חוויות הגענו לרגע החזרה ארצה. הטיסה לארץ הייתה ארוכה מאוד, או לפחות כך היה נדמה לנו. כל אחד מאיתנו היה שקוע בעצמו ובעולמו, כאשר מבט של רוגע מלווה בעייפות היה בעיניים. נחתנו בשדה התעופה בן גוריון בשעת אחר צהריים מאוחרת וכעבור לא יותר משעה התפזרנו איש איש לביתו, בהבטחה משותפת שאל המסלולים הצרפתיים הללו אנחנו עוד נחזור!

אז לסיכום, מה היה לנו?
אינספור רכבלים, מבחר מסלולים משובחים, מהירות מטורפת, אווירה משכרת חושים, אוכל טוב, בירה צרפתית משובחת (אתם קוראים נכון - לא יין – בירה!) שסייעה לאווירת החופש והכי חשוב – חבורת רוכבים מלאי נחישות ורצון טוב שבלעדיהם, כנראה שהחופשה הזו לא הייתה מתאפשרת.